החפירה נערכה למרגלותיה הצפוניים של חורבת אנדור, השוכנת על השלוחה הצפונית-מזרחית של גבעת המורה. בסקר שנערך באתר תועדו מערה ובה נובע מעיין, מערות קבורה ושרידי הכפר הערבי הנטוש אינדור, ולוקטו חרסים מהתקופות הרומית, הממלוכית והעות'מאנית (גל תשנ"ח: 66–67, אתר 6). בחפירה קודמת באתר נחשפה מערת כוכים ששימשה לקבורה במאות הא'–הב' לסה"נ (ברשד תשס"ד).

נפתחו שלושה שטחי חפירה (AC; איור 2), ונחשפו בהם רצועת אבנים מהתקופה הביזנטית (שכבה II; שטח B) ומשטח אבן ומפלס אבנים מהתקופה העות'מאנית (שכבה I; שטחים A ו-C), וכן חרסים מהתקופה הממלוכית. על פי מיקומם ואופיים של השרידים נראה כי הם היו קשורים לפעילות חקלאית.
 
שכבה II. בשטח B נחשף קטע מרצועה רחבה של אבני שדה קטנות ובינוניות מגיר ובזלת, שנבנתה בכיוון צפון–דרום (108L, 113L; 2.25 מ' רוחב; איורים 3–5); היא השתמרה לגובה מרבי של שני נדבכים. האבנים הונחו על אדמת סחף. באמצע הרצועה מונחת אבן גדולה במיוחד (0.56 × 0.75 × 0.85 מ'), שחלקה התחתון נעוץ באדמת הסחף (112L, 115L, 116L; איור 6), נמוך ממפלס אבני הרצועה. שימושן של רצועת האבנים והאבן הגדולה לא נתבררו בחפירה.
 
שכבה I. בשטח A נתגלה מפלס אבנים בגדלים שונים (100L; איורים 7, 8) האבנים נמצאו מפוזרות בשטח, פרט לשני קטעים קטנים בדרום ובדרום-מזרח, שבהם השתמרו קטעי אבנים צפופות, אולי מסודרות. על מפלס 100 ובמילוי האדמה מתחתיו (104L, 106L) נמצאו חרסים, עצמות וטבעת חותם, המתוארכים לתקופה העות'מאנית. יתכן שמפלס האבנים הוא שריד של משטח אבנים שנפגע מחריש מודרני עקב קרבתו לפני השטח.
בשטח C נחשף משטח אבנים, אולי רצפה (102L; איורים 9–11), הנמשך אל מחוץ לגבולות החפירה. המשטח נבנה ממפלס אחד של אבני גיר ובזלת בינוניות וקטנות, שהונחו זו לצד זו בצפיפות. חלק מהאבנים במשטח סודרו בשורות, שכיוונן אינו אחיד. המשטח הושתת על שכבת סחף, ובה נמצאו חרסים מהתקופה הממלוכית (105L, 110L).
 
ממצא כלי חרס. בחפירה נחשפו מעט כלי חרס מהתקופות הביזנטית, הממלוכית והעות'מאנית. כלי החרס מהתקופה הביזנטית נמצאו בשכבה II בשטח B, במצבורי האדמה שלצד רצועת האבנים ומתחתיה (112L), וכן בשכבה הנמוכה ביותר בשטח A (111L). בממצא קערה (איור 1:12) השייכת למשפחת הקערות המיובאות הממורקות אדום (Red Slip Ware), טיפוס PRS Form 3E, המתוארך למאה הו' לסה"נ (Hayes 1972:337, Fig. 68:15, 16). קערות דומות נחשפו באתרים צפוניים רבים מהתקופה הביזנטית. עוד נמצא קנקן שק אפור (איור 2:12), הנפוץ בעיקר בצפון הארץ (Oren-Paskal 2008:34, Fig. 4:15). מאפייניו כוללים כתף מרוכסת ועיטור לבן של פסים וקווים גליים לאורכו, והוא שימש קנקן לאגירת שמן (Adan-Bayewitz 1993:100–101).
החרסים מהתקופה הממלוכית נתגלו בשטח C. הם כוללים כמה שברי קערות, ובהם שבר גוף של קערה מזוגגת בזיגוג צהוב (Yellow Glazed Slip Painted; איור 3:12) שראשיתה במאה הי"ב לסה"נ והיא נפוצה בעיקר בתקופה הממלוכית. קערות דומות נמצאו בבית שאן, בניאס, בית זניתה ובאתרים אחרים ברחבי הארץ (Avissar and Stern 2005:19, Fig. 7:1–4). כן התגלתה קדרה מזוגגת בזיגוג פנימי ירוק ועל שפתה בצד החיצוני שרידי חיפוי לבן (איור 4:12), השייכת למשפחת המונוכרום ומתוארכת למאות הי"ד–הט"ו לסה"נ. קערות וקדרות מטיפוס זה נפוצות מאוד בתקופה הממלוכית בעיקר בצפון הארץ באתרים כדוגמת עפולה, כנף ויוקנעם (Avissar and Stern 2005:14, Fig. 5:1–6).
כלי חרס מהתקופה העות'מאנית נתגלו בכל שטחי החפירה (AC), ובהם קדרה עשויה ביד שלה שפה פשוטה, חיפוי בהיר ועיטור גיאומטרי בצבע חום (איור 5:12), המתוארכת לראשית התקופה, כמוה מופיעות לראשונה בראשית התקופה הממלוכית וממשיכות לאורך כל התקופה העו'תמאנית עד ראשית המאה הכ' לסה"נ (Avissar and Stern 2005:88, Fig. 38:10); קערה מזוגגת המעוטרת בשפתה במשולשים (איור 6:12), ומקורה בבתי יוצר בעיר דידימוטיכו שבאזור תרקיה ביוון, המתוארכת למן המאה הי"ז לסה"נ, וכמוה נמצאו בכל אגן הים התיכון המזרחי ונפוצו במאות הי"ט–הכ' לסה"נ (Vroom 2005:185–186); שפת קערה ועליה שרידי זיגוג ירוק (איור 7:12) המתוארכת למאה הי"ט לסה"נ; קערה שבחלקה הפנימי שרידי זיגוג בצבעי שחור וירוק (איור 8:12), שמצב השתמרותה לא מאפשר לזהות את דגם העיטור, המתוארכת גם היא למאה הי"ט לסה"נ; קנקני עזה עשויים מטין שחור וחומר מתכתי, שלהם צוואר גבוה, לעתים עם רכס גלי במרכזו (איור 9:12, 10), או צוואר מצולע (איור 11:12), המתוארכים למאות הי"ט–הכ' לסה"נ, כמוהם נחשפו בנצרת (Alexandre 2012:86–88, Fig. 3.19:7–12); ושתי מקטרות (איור 12:12, 13) המתוארכות למאה הי"ט לסה"נ (א' שפירו, מידע בעל פה).
 
טבעת חותם
יופה חושקר
 
טבעת חותם יצוקה מסגסוגת נחושת (1005B; 18 מ"מ קוטר פנימי; איור 13) נמצאה על מפלס אבנים 100L בשטח A, לצד קרמיקה המתוארכת לתקופה העות'מאנית. בחלקה העליון של הטבעת לוח מוגבה, מלבני מעוגל פינות (12 × 14 מ"מ). הלוח המוגבה וכתפי הטבעת מעוטרים בחריתות אקראיים. בצדי המסגרת נראים סימני שיוף.
טיפוס זה של טבעות חותם, המכונה בערבית חאתים (خاتيم), היה נפוץ בעולם האסלאמי (Taxel 2007:94). טבעות כאלה שימשו חותם, ולעתים קרובות הן נשאו טקסט רשום הפוך. לעומתן, טבעות חותם שנשאו טקסט שנכתב ישר, כמוהן התגלו בכמות גדולה, זוהו כקמעות (Porter 2004:179). עיצובים דמויי חותמות, המחקים את טבעת החותם של הנביא מוחמד, שימשו במהלך התקופה העות'מאנית המאוחרת כקמיעות הגנה בקרב או סגולה לבריאות (Gruber 2014:243). טבעות חותם עם עיטור אקראי לכאורה של קווים עשויות היו לשמש חותם, קמע או שניהם. גודל הטבעת שהתגלתה בחפירה מתאים למידות נשים (Allison 2013:80–81), אך טבעות מטיפוס זה נענדו על ידי נשים וגברים כאחד (Stillman 1979:103). טבעת דומה התגלתה בכפר אנה, והיא תוארכה לימי הביניים או לתקופה העות'מאנית המאוחרת (Taxel 2007:94, 98).