בעומק של כשני מטרים מפני השטח התגלה צינור עשוי מחוליות חרס (L106; איורים 1, 2) שהונח בתעלה חפורה, על תשתית של אבני שדה קטנות; מצדי הצינור ומעליו הונחו אבנים נוספות. על הצינור הונחו לוחות אבן ונוצק חומר מליטה עשוי סיד לבן (איור 3). הצינור נמצא באתרו בשולי החפירה בדרום ובצפון. בריבוע הדרומי נמצא קטע צינור (כ-5 מ' אורך) פגוע במפולת, כנראה בעקבות גלישתו לחפירה שממערב לו. בסביבת הצינור נמצאו שברי פגזים, כדורי תותח וכדורי עופרת של רובים, וכן מקטרות חרס (איור 4), המתארכים את הצינור לתקופה העות'מאנית, ככל הנראה למחצית המאה הי"ט לסה"נ.

בשני בורות בדיקה (L105–L103) נמצאו מילויים שבהם אבנים רבות, חלקן אבני בנייה, ובהן שבר אבן גזית עם סיתות שוליים האופייני לבנייה הצלבנית (איור 5), וכן שברי כלי חרס המתוארכים לתקופות ההלניסטית, הרומית, הביזנטית והצלבנית (איור 6). שכבות אלה הגיעו עד לעומק של חמישה מטרים מתחת לפני השטח, וככל הנראה משקפות עבודות עפר עות'מאניות, שנעשו לפני המאה הי"ט לסה"נ.
 
ממצאי החפירה מתאימים למידע ממקורות היסטוריים על התקופה העות'מאנית. אתר החפירה סמוך לביצורי העיר העתיקה, בשטח שבו ידוע כי התבצעו חפירות עמוקות ועבודות עפר נרחבות בעת הקמת הביצורים. הביצורים נבנו וחוזקו פעמים אחדות במהלך המאה הי"ט לסה"נ: לפני מצור נפוליאון בשנת 1799 ובעיקר בהכנות לקרב עם בואו של איברהים פחה (1832) ולקראת גירושו (1840). נראה שיש לייחס חלק מן המילויים לעבודות ביצור אלה, ואת שרידי התחמושת לקרבות בימי נפוליאון ואולי למצור של 1832. במידה של זהירות אפשר להציע כי שכבות המילוי העבות משקפות למעשה את תהליך מילוי החפיר מן התקופה הצלבנית, שנמשך בהדרגה לאורך כל התקופה העות'מאנית.

הצינור הוביל ככל הנראה מים להשקיית בוסתנים שהיו מחוץ לחומות העיר, וכנראה ניזון מאמת המים הראשית שהובילה מים ממעיינות כברי לעכו ונבנתה על ידי סולימאן פחה ב-1814.