המתקן מלבני (איור 1), והוא נחצב בציר מזרח–מערב (2.5–3.0 × 6.85 מ', כ-3 מ' גובה עד לאדמה המכסה את הקרקעית; כ-60 מ"ק נפח משוער). חלקו העליון של המתקן מקורה בקמרון חבית, שנבנה באבני גזית בינוניות. בדופן הדרומית של המתקן, סמוך לפינה הדרומית-מזרחית, הותקן בקמרון פתח (0.8 מ' רוחב, 0.9 מ' גובה). דופנות המתקן וחלקו הפנימי של קמרון האבן טויחו בשכבה עבה של טיח בצבע קרם-ורדרד. מעל שכבת טיח זו, מחלקו התחתון של הקמרון ומטה, טויחו דופנות המתקן בשכבת טיח נוספת בצבע אפור. שכבת הטיח האפורה בת זמננו, והיא מעידה שהמתקן שופץ בעשרות השנים האחרונות ושימש מאגר מים לתושבי הסביבה. בחיבור שבין הקמרון לדופן המערבית של המתקן התגלתה חולייה של צינור חרס עתיק, ששולבה היטב בשכבת הטיח התחתונה. הצינור הזין את המתקן ששימש מאגר מים בעת העתיקה (איור 2).

 
בדופן המזרחית של המתקן, על הטיח הקדום, נתגלתה חרותת שנעשתה באצבעות אדם בעת שהטיח היה עוד רטוב (איורים 3, 4). בחרותת דמות אדם מרימה את ידיה משני צדי גופה כלפי מעלה בתנוחת תפילה הידועה בשם 'אורנט' (Orans), המסמלת בנצרות הקדומה את תפילתו של המאמין (Finney 1997). פלג גופה התחתון של הדמות, מהמותניים ומטה, לא השתמר בשל כיסוי של הטיח המודרני. גובה הדמות, מהראש ועד למותניים 0.5 מ' ורוחבה באזור החזה 0.17 מ'. אורך השיער משני צדי הראש ועד גובה האוזניים ואופי התסרוקת מרמזים כי זוהי דמות נשית. תווי הפנים, ובהם העיניים, הנחיריים והפה, הם שקעים עגולים שסומנו בלחיצת אגודלי האמן על הטיח הרטוב. הצוואר ארוך מאוד וחסר פרופורציה ביחס לשאר חלקי הגוף. צוירו עליו שלושה קווים, העליון בזווית והתחתונים מעוגלים, ואפשר שהם מדמים קפלי צווארון של בגד. בשיפולי הבטן צויר קו אופקי, המציין כנראה שוליים תחתונים של טוניקה. מעל קו זה ומתחתיו צוירו קוים אנכיים מקבילים, המציינים כנראה את טקסטורת הטוניקה (clavi). מרפקי הידיים מתוארים בסכמתיות ובזווית חדה ולא טבעית. יד ימין אוחזת בזר פרחים שנראה במטושטש בטיח, ואילו יד שמאל אוחזת בכף תמר. הדמות מוצגת במבט חזיתי, בחוסר סימטריה ופרופורציה, בהבלטת חלקי גוף מסוימים וכן בקווי מתאר חדים. החרותת צוירה בידי אמן לא מיומן, במסורת האמנותית המזרחית, המאופיינת בסכמתיות רבה ובחוסר דיוק אנטומי.
 
החרותת מתאימה לאמנות העממית שרווחה בארץ ישראל בשלהי התקופה הרומית המאוחרת ובתקופה הביזנטית (Avi-Yonah 1961). בעבר נתגלו בארץ-ישראל תיאורים אמנותיים מעטים של אורנט. ראוי לציון ציור קיר ממערת קבורה נוצרית בקיבוץ לוחמי הגטאות, במרחק כ-10 ק"מ ממערב לח' אל-וואזיה, המתאר את דניאל בגוב האריות עומד בתנוחת תפילה דומה. אף שהסגנון האמנותי בקבר בלוחמי הגטאות מעודן וחופשי יותר מבח' אל-וואזיה, בשני התיאורים הדמות לבושה בטוניקה קצרה ונראית טיפוסית להופעת דמות האורנט במזרח (פרסטר תשמ"ו). בקבר מעוטר מראשית התקופה הביזנטית שנתגלה בנקרופוליס של בית גוברין מופיעות שתי דמויות, זכר ונקבה, בסגנון האמנותי המזרחי, עומדות בתנוחה הדומה לתנוחת האורנט. ידה השמאלית של דמות הזכר אוחזת בקצהו של זר מפותל (Garlands), שהוא סמל מעולם הקבורה בתקופה זו (Michaeli 2008).
תיאור האורנט מופיע בעיקר בהקשרים של קבורה או בהקשרים פולחניים נוצריים. התיאור מסמל את אמונת המאמין ודבקותו באל. גם הסמלים הנלווים שבידי הדמות — הפרחים ובעיקר כף התמר — מסמלים באמנות הנוצרית את ניצחון הנצרות ומופיעים לרוב בהקשרים של קבורה. כף התמר היא סמל לניצחון בתחרויות האתלטיות של העולם היווני והרומי. זהו סימן נפוץ של האלה ניקה (אלת הניצחון), המסמל ניצחון צבאי, שפורש בקרב אנשי התקופה גם כניצחון מוסרי ורוחני. בקבורה מסמל דגם זה את הניצחון על המוות. בקרב הנוצרים שראו בכף התמר סמל של צדק ויושר, סימל המוטיב את ניצחונם של המרטירים הקדושים ואת ניצחון הנצרות, וכך הוא מופיע באמנות הקבורה הנוצרית (Michaeli 2009:115–117).
דומה כי מאגר המים היה חלק ממכלול הכנסייה הסמוכה בח' אל-וואזיה במהלך התקופה הביזנטית. פתחו של המאגר אינו מאפשר כניסת אדם זקוף, והוא מאפיין מאגרי מים בני התקופה שנתגלו במתחמים כנסייתיים רבים בגליל (למשל, מאגר המים בחורבת חשק, אביעם תשס"ב: 165–166). החרותת במאגר המים מתארכת אותו לתקופה הביזנטית ופותחת צוהר לאמונתם הדתית של תושבי המקום במהלך תקופה זו.