בחודש ספטמבר 2015 נערכה חפירת הצלה ברובע הנוצרי שבעיר העתיקה בירושלים, במתחם מנזר חרלמבוס, מצפון לכנסיית הקבר (הרשאה מס' 7522-A; נ"צ 22189-902/631810-6), לקראת עבודות שיפוץ. החפירה, מטעם רשות העתיקות ובמימון משפחת אבו סעדה, נוהלה על ידי א' ויגמן, בסיוע נ' ספיר (פיקוח ומנהלה), א' פרץ (צילום שטח), י' קגן (פיקוח), א' האג'יאן, מ' קונין וי' שמידוב (מדידות וסרטוט), ד' תנעמי (פיקוח וגלאי מתכות), ד"צ אריאל (נומיסמטיקה), ב' דולינקה (זיהוי כלי חרס), א' לידסקי-רזניקוב (ציור כלי חרס) וא' דלרזון (תכניות).
החפירה נערכה בחדר (4.0 × 4.5 מ'), בפינה הדרומית-מערבית של חצר קטורה, כ-20 מ' מדרום-מערב לתחנה השמינית בדרך הייסורים (ויה דולורוזה) שברחוב עקבה אל-ח'נקה (איור 1). המנזר על שם הקדוש חרלמבוס (או חרלמפוס) נכלל בסדרת מנזרים שהוקמו בתנופת הבנייה של מוסדות הכנסייה האורתודוקסית במחצית השנייה של המאה הי"ט לסה"נ, שהחלה בימי הפטריארך קירילוס השני. האדמות שעליהן הוקם המנזר היו בבעלות הכנסייה היוונית-אורתודוקסית קודם לכן, ושימשו בתי מגורים (הרני תש"ע:148; רובין תשמ"ד:111). כ-25 מ' צפונה תועדו שרידי בנייה עות'מאנית שהושתתו הישר על שרידי מבנה מהתקופה הרומית הקדומה (קגן 2014; איור 1: 6775-A).
לחדר פתח וחלון הפונים מזרחה, אל החצר, וחלון אחר הפונה מערבה. החדר מקורה בקמרון מצטלב, הנתמך בארבע אומנות בפינות החדר. הקמרון נבנה מאבנים מהוקצעות שטוחות, שלוכדו בחומר מליטה אפור (כוחלה), מעורב באבנים קטנות, גריסי פחם וסיד, שמילא את המישקים בין האבנים ונמרח ברישול על הפנים החיצוניות של האבנים. האומנות וקירות החדר (W110 ,W109 ,W107 ,W106; איור 2) בנויים מנדבכים לא אחידים של אבנים מסותתות במגוון צורות וביניהן אבנים קטנות. טרם החפירה פורקו הפנים החיצוניות של קיר 110 וכוסו במלט, ונפרץ פתח בקיר 106 (כ-0.4 מ' עובי). בפתח שנפרץ אפשר היה להבחין בליבה של הקיר, המורכבת מאבנים קטנות מלוכדות בחומר מליטה אפור (כוחלה), בדומה לזה ששימש בקמרון. לחדר הייתה רצפת טיח לבנה (L101; עובי 2–5 ס"מ; איורים 2: חתך 1–1; 3) שהוסרה בחלקה טרם החפירה. הגובה המרבי של תקרת החדר מעל רצפה זו היה כ-3.2 מ'. הרצפה ניגשה לארבעת קירות החדר, אך בפינה הדרומית-מזרחית היא נמצאה מתחת לאבנים הצמודות לתחתית האומנה. ייתכן שבפינה זו נבנתה תוספת לחיזוק האומנה, המאוחרת לרצפה. מתחת לרצפה אפשר להבחין ביסוד של קיר 107, שצף מעל עפר חום כהה, ושמשולבת בו קשת תמך (איורים 1: חתך 1–1; 4). קשת דומה נמצאה מתחת לרצפה 101, בחלק הדרומי של קיר 106. מתחת לרצפה 101נמצאו מילויים של עפר חום-כהה ואבנים קטנות עד בינוניות (L104 ,L103). במילויים אלה נמצאו חרסים מימי הביניים ומהתקופה העות'מאנית: קערה שלה שפת מדף מהתקופה הפאטימית, המאה הי"א לסה"נ (איור 1:5); מחבת מהתקופה הצלבנית, אמצע המאה הי"ב–המאה הי"ג לסה"נ (איור 2:5); סיר לילה, המאה הט"ו לסה"נ (איור 3:5); פך שלו עיטור גיאומטרי חום על לבן, המאה הט"ו לסה"נ (איור 4:5); קערה עשויה ביד שלה שפה מקופלת, מהתקופה העות'מאנית הקדומה, המאות הט"ז–הי"ז לסה"נ (איור 5:5); סיר בישול מהתקופה העות'מאנית הקדומה, המאות הט"ז–הי"ז לסה"נ (איור 6:5); קנקן שלו צוואר זקוף ושפה מעובה מהתקופה העות'מאנית התיכונה, המאות הי"ז–הי"ח לסה"נ (איור 7:5); ומקטרת ממורקת אדום שלה קנה דמוי מקדה, המאות הי"ט–תחילת הכ' לסה"נ (איור 8:5). עוד נמצא מטבע של אלכסנדר ינאי (80/79 לפסה"נ או מאוחר יותר; ר"ע 154637) ומטבע מהשושלת הממלוכית (המאה הי"ד לסה"נ; ר"ע 154638). הממצאים מעידים כי הרצפה הותקנה לא לפני המאה הי"ט לסה"נ.
מתחת לרצפת הטיח התגלו שני קירות מקבילים (W111 ,W102; כ-1.8 מ' מרחק בין הקירות) בנויים בציר דרום-מערב–צפון-מזרח, שכיוונם שונה מזה של קירות החדר. קיר 102 (1.2–1.3 מ' רוחב; 1.1 מ' גובה חשיפה; איור 6) נחתך בחלקו העליון מרצפה 101 וחלקים ממנו נשדדו, אך אפשר לשחזר שני פנים שנבנו מאבנים מהוקצעות בינוניות–גדולות, וליבה, שהורכבה משתי שורות של אבנים בינוניות וביניהן מילוי של אבנים קטנות. הקיר נבנה בבנייה יבשה (ללא חומר מליטה) ונחשפו ממנו חמישה נדבכים; הוא לא נחפר עד ליסודותיו. בקצה המערבי של הקיר שולבו שתי אבנים מסותתות שפניהן העליונות מפולסות לגובה רצפת הטיח; האבנים שימשו מעמד למתקן כלשהו או אבני ריצוף ששימשו לצד רצפת הטיח. קירות 106 ו-109 בנויים על גבי קיר 102. קיר 111 (0.8 מ' גובה חשיפה; איור 7) בנוי בדומה לקיר 102, נחשפו ממנו שלושה נדבכים בלבד, בפן הצפוני, והוא לא נחפר עד ליסודותיו. חלקים מהקיר נשדדו, אך אפשר לשחזר את התוואי שלו מזרחה עד לפתח החדר. קיר 110 הושתת על גבי קיר 111.
בין הקירות 102 ו-111 נמצאה תעלת מים (L105; רוחב 0.5 מ', 0.4 מ' עומק עד אדמת סחף בתחתיתה; איורים 8, 9), בנויה מאבנים קטנות ובינוניות במקביל לקיר 110 ומכוסה בלוחות אבן גדולים; היא נמשכת בתוואי ישר צפונה-מזרחה, אולי עד לבור מים בחלק המזרחי של החצר, כ-12 מ' ממזרח לפתח החדר. אפשר היה להבחין בשימוש משני בחוליית עמוד בדופן הדרומית של התעלה, כ-10 מ' ממזרח לנקודה שבה היא נפתחה לדרום-מערב. התעלה עוברת מתחת לקיר 106 ומתעקלת דרומה. לא נמצאו שרידי טיח על דופנותיה.
הובחנו שני שלבי בנייה: קדום ומאוחר. לשלב הקדום שייכים קירות 102 ו-111, שכיוונם שונה מזה של קירות החדר; הקירות נשדדו בחלקם ולא שימשו בשלב המאוחר, מלבד האבנים השטוחות בראש הקצה המערבי של קיר 102. לא נחשפו יסודות של שני הקירות או רצפה כלשהי שניגשה אליהם, ולכן אי אפשר לתארכם. ייתכן שהם שרידים של בתי מגורים של הקהילה היוונית-אורתודוקסית, שהיו במקום במאה הי"ט לסה"נ, טרם בניית המנזר. לשלב המאוחר שייכים רצפת הטיח וארבעת קירות החדר. הרצפה היחידה שהתגלתה בחפירה, רצפה 101, ניגשת לארבעת הקירות ולכן יש לייחס את בניית החדר ואת התקנת הרצפה לשלב אחד, המתוארך למאה הי"ט לסה"נ לכל המוקדם, על סמך ממצא כלי החרס שהתגלה במילויים תחת הרצפה. רצפת הטיח נמצאה תחת אבנים שהוצמדו לאומנה הדרומית-מזרחית של החדר, אולי תיקון מאוחר לחיזוק האומנה. תעלת המים שימשה כנראה לניקוז ושייכת לשלב המאוחר, על סמך כיוונה המתאים לקיר הדרומי של החדר ואינו מתאים לקירות מהשלב הקדום. השלב המאוחר מייצג את בניית מתחם המנזר שהחלה במחצית השנייה של המאה הי"ט לסה"נ, וכן תוספות ושינויים שנעשו בו עד ימינו.
הרני י' תש"ע. העדות הנוצריות: הכנסיות המזרחיות. בתוך י' ברטל וח' גורן, עורכים. ספר ירושלים: בשלהי התקופה העות'מאנית (1800–1917). ירושלים. עמ' 147–164.
רובין ר' תשמ"ד. המנזרים היווניים-אורתודוקסיים בעיר העתיקה בירושלים. ארץ ישראל יז:109–116.