שטח 1 (איורים 2, 3). התגלו שרידים משלוש תקופות. בדרום-מערב השטח נחשפה מחצבה לאבני בנייה מכורכר. המחצבה מתוארכת כנראה לסוף תקופת הברזל או לשלב קדום בתקופה הפרסית על סמך מבנה מהתקופה הפרסית שנבנה מעליה (להלן; איור 4). מעל המחצבה נחשפו יסודות של שני חדרים של מבנה (5 × 6 מ'). יסודות המבנה נבנו מאבני גוויל; בפתחים שולבו אבני גזית. המבנה מתוארך לסוף התקופה הפרסית על סמך ממצא כלי חרס שהתגלה בו ומטבע ברונזה זעיר של אלכסנדר הג' (מוקדון) שנטבע כנראה בקפריסין בשנים 336–323 לפסה"נ (ר"ע 106769). ממצא כלי החרס מהתקופה הפרסית כולל קערות (איור 1:5–11), קערה המחקה כלי אטי (איור 12:5), קדרות (איור 15:5, 16), מורטריות (איור 19:5–26), כלי בישול (איור 1:6–7), אמפורות (איור 9:6–13), קנקנים (איור 14:6, 15), פכית (איור 17:6) ושברי גוף מעוטרים (איור 19:6–22). בחפירת המבנה התגלו גם עצמות בעלי חיים (מרום, להלן). נראה כי המבנה שנחשף היה חלק מהעורף החקלאי של היישוב מהתקופות הפרסית וההלניסטית ששרידיו נחשפו בנהריה ובשבי ציון. בשטח התגלה ממצא כלי חרס מהתקופה ההלניסטית, הכולל כלי בישול (איור 1:7–3), קנקנים (איור 5:7–11) וידית פך (איור 13:7). אפשר שהממצא הקרמי מהתקופה ההלניסטית שייך לשכבה שנפגעה לגמרי בעבודות חקלאיות בימינו, אם כי בגלל שלא התגלו שרידי בנייה מהתקופה זה לא ברור. בשני מכלולי כלי החרס, גם מהתקופה הפרסית וגם מהתקופה ההלניסטית, נעדרים לגמרי כלי ייבוא אטיים המאפיינים בדרך כלל את מכלולי הקרמיקה מתקופות אלה במישור החוף הצפוני, ונראה שזה מלמד על האופי המקומי והחקלאי של המבנה.

 
שטח 2 (איורים 8–10). נחשף קטע מכביש רומי אימפריאלי (50 מ' אורך, 7 מ' רוחב), שהוליך מאנטיוכיה לעכו-פטולמאיס. מן הכביש השתמרו חלק מהתשתיות, רוב אבני קיר השפה המערבי ומעט מאבני קיר השפה המזרחי. הכביש נבנה בשיטה שהייתה מקובלת לסלילת כבישים ראשיים ברחבי האימפריה הרומית. ראשית נחפרו שתי תעלות יסוד רחבות לשני קירות השפה שתחמו את הכביש (1.5–2.0 מ' רוחב, כ-0.5 מ' עומק). התעלות מולאו בחלקן בתשתית (כ-0.6 מ' רוחב, 0.4 מ' עומק) של אדמה מקומית בהירה שמעורבים בה חרסים, אבני גיר גרוסות ושברי אבני כורכר. בתשתית זו התגלה גם מטבע ברונזה מימי תלמי הב' או הג' (285–222 לפסה"נ; ר"ע 106770). לאחר מכן נבנו על התשתית קירות שפת הכביש (W407 ,W406). נדבך היסוד של הקירות נבנה מאבני גוויל גדולות והנדבך שמעליו נבנה מאבני גזית שהונחו בשיטת ראשים (איור 11). הקירות השתמרו לגובה מרבי של שני נדבכים. בחתכי החפירה ניכר כי תשתית הכביש גבוהה מאבני קיר שפת הכביש, ועל כן נראה כי בקירות היה לפחות עוד נדבך אחד שלא השתמר. חתכן של חלק מאבני שפת הכביש משולש, וייתכן כי הן חלק מתעלה לניקוז מים בשפת הכביש. לאחר בניית הקירות התוחמים את שפת הכביש הונחה תשתית ריצוף הכביש. התשתית עשויה מאבני גוויל בינוניות וקטנות ואבנים מסותתות בשימוש משני. קטעים מתשתית ריצוף הכביש השתמרו בעיקר סמוך לקיר השפה המערבי (איור 12). לחיזוק מסד הכביש הונחו בתשתית הריצוף גם שכבות של טיח לבן. במרכז הכביש בדיוק התגלתה שורת אבנים (L409), ששימשה כנראה בסיס לשדרה שחילקה את הכביש לשני חלקים. אבני הריצוף של הכביש לא השתמרו. על סמך השוואה לכבישים אימפריאליים אחרים, ייתכן שהריצוף במרכז הכביש היה גבוה מהריצוף בצדדים לשם ניקוז המים (איור 13). רוחב הכביש תואם לרוחבם של כבישים בני התקופה שנחשפו בעבר בנהריה, בעכו ובלבנון (Goodchild 1949; מאיאר תשמ"ו; יתאח תשנ"ח; פינקלשטין 2007; לרר 2012). ממצא כלי החרס בשטח 2 דל ומקורו בתשתית הכביש. הממצא כולל שברי כלי חרס מהתקופה הפרסית, ובהם קערות (איור 13:5, 14), קדרות (איור 17:5, 18), מורטריות (איור 27:5), סיר בישול (איור 8:6), קנקן (איור 16:6) ופכית (איור 18:6), וכן שברי כלי חרס מהתקופה ההלניסטית, ובהם אמפורה (איור 4:7) ושפת קנקן (איור 12:7).
קטע הכביש שנחשף בחפירה הוא הארוך ביותר שנחפר עד היום מהכביש האימפריאלי שהוליך מאנטיוכיה לעכו-פטולמאיס. על סמך כתובת הקדשה שנמצאה בעבר בנהריה נראה כי כביש זה נבנה בשנת 56 לסה"נ (Avi-Yonah 1946; מאיאר תשמ"ו). במרחק של כ-1500 מ' מדרום לחפירה נמצאה בעבר אבן מיל ועליה כיתוב שהושחת (פרנקל וגצוב 2012), כנראה מיל רומאי, ונראה שזוהי התחנה הבאה על אותו הכביש.
 
עצמות בעלי החיים
נמרוד מרום
 
בחפירת שטח 1 נאספו עצמות בעלי חיים ללא ניפוי (טבלה 1). במכלול מהתקופה הפרסית רוב העצמות שייכות לצאן (Capra hircus and Ovis aries) ומקצתן שייכות לבקר (Bos taurus). במכלול הצאן יש הרבה חלקי גפיים בשרניים ומעט חלקי ראש ורגליים (טבלה 2), ונראה על כן כי השחיטה והביתור הראשוני של החיות נערכו במקום אחר ולא בשטח החפירה, ואילו בשטח החפירה הושלכו חלקים אכילים של הבהמות. במכלול הבקר לעומת זאת יש רק פסולת שחיטה (רגליים וראש), ועל כן נראה כי הביתור הראשוני של החיות נערך בקרבת מקום. על סמך מדגם העצמות הקטן מהחפירה אפשר אולי להניח כי שחיטת הצאן וביתורו נערכו על ידי קצב מומחה בעוד ששחיטת הבקר וביתורו נערכו במקום. רוב העצמות לפיהן נקבע גיל החיות במותן (N=16) שייכות לצאן ובקר בוגרים. חמש שיניים טוחנות אחוריות (3M) של צאן נמצאו בשלבי שחיקה מוקדמים (N=1) ופעילים (N=4), והן מעידות על שחיטה בגיל שלוש עד ארבע שנים. שבר אגן יחיד של צאן שייך לאיל או תייש (זכר בוגר).
העצמות משבי-ציון בלויות ונראה כי הן נותרו חשופות על פני השטח למשך זמן רב טרם נקברו. על סמך צורת השברים של העצמות נראה כי הן נשברו בזמן שהיו יבשות עקב רמיסה ותהליכים דיאגנטיים שונים ולא נשברו על ידי אדם בזמן שהיו טריות להפקת מח עצם. סימני קצבות וסימני לעיסה נדירים ביותר במכלול, וייתכן שבליית העצמות פגעה בהשתמרותם. לא נמצאו סימני שרפה על העצמות.
מכלול העצמות מהמבנה בן התקופה הפרסית שנחשף בחפירה משקף כלכלת בעלי חיים כפרית, הכוללת בעיקר צאן ובקר. נראה כי הצאן הגיע לדיירי המבנה דרך שרשרת אספקה מסודרת, הכוללת קצב מומחה, ואילו הבקר נשחט במקום.
מספר העצמות המזוהות ממילויים המתוארכים לתקופות הברזל וההלניסטית קטן, ולא ניתן להסיק ממנו מסקנות על כלכלת האתר בתקופות אלו.
 

טבלה 1. העצמות שהתגלו בחפירה

מין
מילוי מהתקופה ההלניסטית
מפלסים מהתקופה הפרסית
מילוי במחצבה
צאן
11 (100%)
36 (78%)
4 (100%)
בקר
 
10 (22%)
 
סה"כ
11
46
4
 
טבלה 2. התפלגות חלקי השלד (NISP – מספר שברי עצם מזוהים; MNE – מספר חלקי שלד)
 
חלק שלד
גודל בקר
גודל צאן
 
MNE
NISP
MNE
NISP
ראש
1
1
0
0
גוף
0
0
2
2
גף קדמי
0
0
9
18
גף אחורי
0
0
4
15
כפות רגליים
1
3
2
6