כריית צור. השרידים הקדומים ביותר שייכים לתופעה של כריית בולבוסי צור מתוך סלע הנארי המכסה את הקירטון. בחלק הדרומי של השטח אותרו מקומות אחדים שבהם מבצבצים בולבוסי צור מתוך סלע הנארי (איור 2). סמוך להם, וכן במדרון המשתפל צפונה אל הערוץ הצפוני, נצפו שקעים וגומות המעידים על הכרייה. תופעה זו מוכרת מתקופת הניאולית הקדם-קרמי א' (Grosman L. & Goren-Inbar N. 2007. "Taming" Rocks and Changing Landscapes, Current Anthropology 48/5: 732–740). אף כי בשטח החפירה לא אותרו כלי צור מתקופה זו, כלי צור ניאוליתיים נמצאו במורדות הדרומיים-מזרחיים של ח' ראס א-טויל הסמוכה (Gibson S. 1982. Jerusalem [North East], Archaeological Survey. IEJ 32: 156–157).

 
גתות. נחשפו שלוש גתות חצובות:
גת 101 (איורים 3, 4) חצובה לתוך משטח סלע תלול וכוללת משטח דריכה מחומש ובור איסוף מלבני. בצלע הדרומית-מערבית של משטח הדריכה חצוב שקע אנכי (0.25 מ' רוחב, 0.5 מ' גובה) שנועד למיקום קורת סחיטה, משופע מעט, ובתחתיתו שתי התרחבויות אופקיות (7 ס"מ עומק). הזווית שבה נחצב השקע האנכי מאפשרת לקורה להגיע למרכז משטח הדריכה. משלושת עברי משטח הדריכה אותרו ארבעה שקעים עגולים (0.10–0.15 מ' עומק) שאולי נועדו לקורות סוכה. מסגנונה של הגת ניתן להעריך שנחצבה בתקופת הברזל (המאות הט'–הו' לפסה"נ).
גת 132 (איור 5) היא גת קטנה החצובה לתוך משטח סלע שפניו משוננים, המשתפל במתינות רבה צפונה-מזרחה. משטח הדריכה טרפזי (0.8×1.0 מ') ומשופע צפונה, אל בור איסוף עגול (0.2 מ' עומק). בין משטח הדריכה לבור מחברת תעלה צרה (0.3 מ' אורך). נראה כי שקע טבעי בסלע שימש בור איסוף. הגת נמצאה נקייה מסחף וללא ממצאים שיסייעו בתיארוכה.
גת 143 (איור 6) חצובה לתוך משטח סלע המשתפל צפונה. הגת רדודה מאוד (1–2 ס"מ עומק מפני הסלע), משטח הדריכה מחומש ומשופע צפונה אל בור איסוף מלבני/סגלגל די גדול (0.9×1.3 מ', 0.55 מ' עומק), שקרקעיתו לא מיושרת והוא נראה כשקע טבעי בסלע. את הבור חוצה סדק גדול, ומשטח הדריכה סדוק אף הוא ושבור במקומות אחדים. משלושת עברי הגת נחשפו חמישה ספלולים, ארבעה מהם די גדולים (כ-0.3 מ' קוטר ועומק) ואחד קטן יותר. על פי סידורם נראה כי נועדו לקורות סוכה שנבנתה מעל הגת. לא נמצאו חרסים או ממצאים אחרים שיסייעו בתיארוך הגת.
 
דרך קדומה (איורים 7, 8). בחלק הצפוני של שטח החפירה, בערוץ המתון והרחב היורד מזרחה אל ואדי אבן-עיד, אותר תוואי דרך קדומה היורדת על הצלע הדרומית של הערוץ מדרום-מערב לצפון-מזרח. תוואי הדרך ברור מאוד לאורך עשרות מטרים, אך הוא סחוף בחלקו העליון המערבי ובחלקו התחתון המזרחי. הדרך (3.8 מ' רוחב פנימי) תחומה בין שני קירות אבן (כ-0.8 מ' גובה) הבנויים על גבי מילוי אדמה וחצצים. משטח הדרך בנוי מילוי אבני שדה קטנות עד בינוניות שעליהן היה כנראה מילוי עפר מהודק. בחפירת חתך לרוחב הדרך לא נמצאו חרסים ולכן לא ניתן לתארך את הדרך בוודאות.
הדרך נזכרת כדרך אזורית שחיברה את הכפר חיזמא הקדום עם ירושלים, ומתוארכת, על בסיס חרסים שנאספו בסקר וניתוח תפרוסת היישוב באזור, לתקופה הרומית–ביזנטית
(Gibson S. and Edelstein G. 1985. Investigating Jerusalem's Rural Landscape. Levant 17: 139–155). בסקר ירושלים מתואר בתחתית הערוץ מפגש של שתי דרכים קדומות ממערב לוואדי אבן-עיד (קלונר ע' תשס"א. סקר ירושלים, האזור הצפוני-מזרחי, אתר 100), אחת מהן היא הדרך בחפירה הנוכחית. נקודת המפגש של שתי הדרכים כנראה נסחפה בערוץ.
 
שומרות
מבנה 114 (איור 9) נמצא ממערב לגת 101. השתמרות המבנה גרועה וניתן להבחין בשרידי קירות בנויים אבני שדה גדולות המונחות ישירות על גבי הסלע, שהשתמרו לגובה נדבך אחד. המבנה משתפל עם הסלע הטבעי מזרחה בתלילות. בפינתו הצפונית-מזרחית, בתוך כיס בסלע ובעומק של כ-0.2 מ' מתחת לבסיס הקירות, אותר ריכוז חרסים שחוקים מאוד שתאריכם ימי הבית השני. פרט להם לא נמצאו כלל חרסים בחפירת המבנה ובניקוי פני הסלע. תוכנית המבנה אינה ברורה, אך ניתן להציע שחזור הכולל חדר לא-רגולרי (כ-3×4 מ') עם חצר ממערב לו. תיארוך המבנה קשה וניתן רק לקבוע שהוא מאוחר לתקופת הבית השני (המאה הא' לסה"נ).
 
מבנה 139 הוא חדר קטן (כ-3×3 מ') שקירו המזרחי לא השתמר. קירותיו האחרים בנויים אבני שדה גדולות על גבי הסלע, והשתמרו לגובה 1–2 נדבכים. לא נמצאו בו כל חרסים ולפיכך לא ניתן לתארכו.
 
כבשן סיד. כבשן הסיד מוכר כבר מסקר ירושלים, (סקר ירושלים, האזור הצפוני-מזרחי, אתר 98). זהו כבשן גדול מאוד (8 מ' קוטר חיצוני, 4 מ' עומק; איורים 10, 11), שחלקו חצוב בסלע וחלקו העליון בנוי. מערכת ההזנה כוללת מנהרה בנויה (3 מ' אורך, כ-0.8 מ' גובה) בדופן הצפונית. נראה כי כדי לנתב את הרוח המערבית אל תוך מנהרת הרוח נבנה קיר ניצב ממזרח לפתח המנהרה. השתמרות הכבשן טובה מאוד אף כי איכות הבנייה של קירותיו די ירודה. המילוי בתוך הכבשן היה מעורב בחומר מודרני לחלוטין, ולא התגלו חרסים בתוכו ובסביבתו.
הכבשן הגדול חריג במידותיו בהשוואה לכבשנים הנפוצים באזור (Gibson S. 1984. Lime Kilns in North East Jerusalem. PEQ 116: 94–102). מיקום תעלת ההזנה בדופן הצפונית חריג, מיקומה המקובל בכבשנים הוא בדופן המערבית (שיאון ע' וששון א', תשס"ג. תעשיית הסיד בשפלת השומרון. מחקרי יהודה ושומרון י"ב: 195–206). למרות חריגות אלו הכבשן מתאים בצורתו ובאופי בנייתו למאפיינים של כבשנים עות'מאניים (שיאון וששון, לעיל) וניתן לקבוע שנבנה בתקופה זו.
 
בור מים. בתחתית הערוץ הצפוני אותר בור מים שפייתו בנויה בטון מודרני. הבור היה מלא במים ולכן לא נבדק, אך ניתן היה להבחין בו בשני חללים מחוברים. לא ניתן היה להבחין בשרידי טיח בחלק העליון של הבור, ונראה כי זהו גב סלע טבעי שכוסה בסלעים גדולים ואבנים, מעין תקרה למניעת התאדות המים. סביב בור המים נחשפו קירות שדה ששימשו כנראה גדרות לחלוקת השטח. במילוי הסמוך לקירות אלו נמצאו מעט חרסים שחוקים, בעיקר מימי הבית השני (המאות הא' לפסה"נ–הא' לסה"נ).
 
קירות שדה וטרסות. נבדקו קירות שדה וטרסות בחפירת בורות בדיקה משני צדיהם עד לעומק פני הסלע. הקירות בנויים אבני שדה לא מעובדות במגוון גדלים ובאיכות בנייה ירודה. לרוב לא נמצאו חרסים במילוי האדמה, והמעט שנמצאו בלויים מאוד ומתוארכים בעיקר לתקופת הברזל 2–3 (המאות הט'–הז' לפסה"נ) ולתקופת הבית השני (המאות הב' לפסה"נ–הא' לסה"נ).
 
השטח שנבדק בחפירה הוא שטח חקלאי ששימש כנראה את היישובים בסביבה – ח' כעכול וראס אבו-מערוף מדרום-מערב, ענתות הקדומה מדרום-מזרח, ראס א-טויל מצפון-מערב ונחל זמרה ממערב. המתקנים שנחשפו מעידים על שימוש בקרקע גם במדרונות התלולים והטרשיים, כנראה לצורך גידול ענבים וייצור יין. על פי מעט החרסים נראה כי עיקר השימוש בשטח היה בתקופות הברזל 2–3 (המאות הט'–הו' לפסה"נ), הבית השני (המאות הא' לפסה"נ–הא' לסה"נ) והביזנטית (המאות הד'–הז' לסה"נ). תקופות אלו מיוצגות היטב באתרים הנזכרים לעיל ובחפירות אחרות הפזורות בשטח שכונת פסגת זאב, עד למרחק של מאות מטרים משטח החפירה הנוכחית.