התקופה האסלאמית הקדומה

כמו בשטח M1 גם כאן השרידים המאוחרים הם מן התקופה האסלאמית הקדומה וכוללים שלבים אחדים מן התקופה העבאסית ושלב נוסף המתוארך לתקופה האומיית. לתמונה סטרטיגרפית-יישובית זו תרומה חשובה להיסטוריה של ההתיישבות מן התקופה האסלאמית הקדומה המוכרת עד כה מן החפירות בעיר דוד (בהט ד' 1987. המערך הפיסי, בתוך: י' פראוור [עורך], ספר ירושלים, התקופה המוסלמית הקדומה 1099-638, ירושלים, ע"מ 32–79;  Macalister, R.A.S., and Duncan J.G. 1926. Excavations on the Hill of Ophel, Jerusalem 1923-1925. APEF IV: 133 ). התקופה העבאסית מתאפיינת בתנופת בנייה המעידה על הקמת רובע מגורים מתוכנן. נבנו בתים משני צדיה של רחבה גדולה, שבה נתגלו פתחים של שני מאגרי מים (להלן) ומתקנים נוספים. בורות רבים המאפיינים את השלב הקדום של התקופה העבאסית הכילו שברי כלי חרס רבים ומגוונים (איור 2) וכן שרידי פסולת אורגנית. מבין הממצאים בלטו בעיקר עצמות דגים וקליפות ביצים שנמצאו במרבית הבורות. באחד הבורות נתגלו עצמות עקב (אסטרגלים) אחדות של בהמות גדולות, ככל הנראה פרות. באחדים מן הבורות נמצאו גם עצמות ציפורים. ראויה לציון הכמות הגדולה של חרצני ענבים ואף קטניות שנמצאו בכמה בורות. תמונת ממצא זו מחזקת את הרושם שפעל כאן שוק שנמכרו בו דגים, ביצים, פירות ואולי גם בשר וכלי חרס.
מאפיין בולט של הבנייה העבאסית הוא שימוש רחב בטיח שנועד לכסות על בנייתם הדלה של קירות הבתים. חלק מן החדרים כללו אצטבות מוגבהות שנמצאו צמוד לאחד מקירות החדר. ראוי לציין את המשך השימוש שעשו התושבים במאגרי מים מן התקופה הקודמת. באחד המקומות הוגבה צוואר מאגר מים קדום ושפתו שולבה במפלס היישוב; במקום אחר הוסב חדר במבנה ביזנטי לשמש מאגר מים לאחר שקמרון תקרתו נבנה מחדש וקירותיו טויחו בשכבה עבה של טיח הידראולי (למאפיינים דומים ר' מקאליסטר ודאנקן 1923–1925, ע"מ 136–145).
בתקופה האומיית (המאה הז' לסה"נ) ניצב בחלקו המערבי של שטח החפירה כבשן סיד גדול (כ-4 מ' קוטר, כ-3 מ' עומק; איור 3) שנבנה כנגד קירו הדרומי של מבנה רחב ידיים שחרב בראשית המאה הז' לסה"נ.
כל דיון שעניינו ההתיישבות בשלוחת עיר דוד בשלביה המוקדמים של התקופה האסלאמית נדרש בהכרח לשאלת זיהויה האפשרי של שכונת היהודים שהייתה בירושלים. ממגוון מקורות ניתן ללמוד כי לאחר הכיבוש המוסלמי, ובפרט בימיו של עומר אבן אלח'טאב, הורשו היהודים לראשונה מזה זמן רב לחזור ולהתיישב בעיר. קטע הגניזה המתאר את התיישבות היהודים בדרום העיר מתאר את השכונה כ'שוק היהודים עד היום הזה' (גיל מ' 1987. היישוב היהודי, בתוך: י' פראוור [עורך], ספר ירושלים, התקופה המוסלמית הקדומה 1099-638, ירושלים, ע"מ 133–162 ושם הפניות). זיהוי מיקומה של שכונה זו בדרום העיר בכלל, ובגבעת עיר דוד בפרט, נשען על ההנחה כי היהודים העדיפו אזור זה דווקא בגין הקרבה למעיין השילוח ולשערי הר הבית (בהט ד' 1987. המערך הפיסי, בתוך: י' פראוור [עורך], ספר ירושלים, התקופה המוסלמית הקדומה 1099-638, ירושלים, ע' 44). מוסכם על מרבית החוקרים שיש לזהות את מיקומה של שכונת היהודים בתקופה האסלאמית הקדומה בחלק הצפוני של שלוחת עיר דוד (בהט, שם), ויש המבקשים לדייק אף יותר וקובעים את מיקומה 'מהקטע הדרומי מערבי של הר הבית דרומה' (גיל 1987, עמ' 141). 
מיקום שטח החפירה – בחלקה הצפוני-מערבי של שלוחת עיר דוד, סמוך לקטע הדרומי-מערבי של הר הבית, ואופי הממצא שהתגלה בו, מעידים על התיישבות אינטנסיבית במהלך התקופה האסלאמית הקדומה. עד כה לא נתגלו כל ממצאים נלווים שיוכלו לתמוך במובהק בזיהוי שרידי התיישבות אלו עם שכונת היהודים. ייתכן שחיזוק מעין זה ניתן למצוא בכתובת היהודית שגילו רייך ושוקרון בשנת 2003 בחפירותיהם בשטח, ובה הציון 'בר יע[קב]' (חדשות ארכיאולוגיות 117; Reich, R. 2008. The Giv’ati Parking Lot, pp. 1807–1808, in: Stern E. [ed.], The New Encyclopedia of Archaeological Excavations in the Holy Land 5, Supplementary Volume.). כתובת זו מצטרפת אל כתובות יהודיות אחרות בנות התקופה שנתגלו בסביבות הר הבית ושאותן יש לקשור עם חידוש היישוב היהודי בירושלים בראשית התקופה האסלאמית. עם הרחבתו המתוכננת של שטח החפירה בעונות הבאות יתגלו אולי ממצאים נוספים שיוכלו לחדד סוגיה זו.
 
התקופה הביזנטית
תקופה זו מיוצגת במבנה גדול שהתגלה סמוך לגבול הצפוני של שטח החפירה (איור 4). המבנה המצטיין באיכות בנייתו חרג במהותו ממבנה מגורים רגיל. עד כה נחשפה במלואה שורת חדרים בצדו הדרומי אך ניכר שהמבנה משתרע מעבר לגבולו הצפוני של שטח החפירה ולפיכך תוכניתו אינה שלמה (איור 5). באגפו הדרומי שני קירות רחבים מקבילים שאורכם יותר מ-10 מ'. ביניהם נבנו קירות ניצבים המחלקים את המרחב לחדרים אחדים. בקיר הצפוני היה משולב קמרון חביתי שנשא על גביו משטח אבנים משופע, ככל הנראה כבש גישה אל הקומה השנייה.
ממערב למבנה וסמוך לו התגלה רחוב שרוצף במרצפות אבן גדולות ושטוחות (0.8×1.0 מ' בממוצע; איור 6) שפניהן העליונים חלקים משימוש מתמשך. לאורך צדו המזרחי של הרחוב התגלו אבני השפה שתחמו אותו. רוב צדו המערבי של הרחוב נמצא מעבר לשטח החפירה ועם זאת במקום שבו מתרחב מעט שטח החפירה מערבה נחשף קטע מצדו המערבי, עם אבני השפה שתחמו אותו. מקטעי הרחוב שנחשפו התברר כי המרחק בין אבני השפה משני עברי הרחוב הוא כ-6 מ'. מהלך הרחוב צפון–דרום (כ-30 מ' אורך חשיפה) והוא משופע קלות דרומה ועוקב אחר התוואי הטופוגרפי של שלוחת עיר דוד. קטע מרחוב זה חשפו בעבר קרופוט ופיצג'רלד כמה עשרות מטרים דרומה (Crowfoot J. W. and Fitzgerald G. M. 1929. Excavations in the Tyropoeon Valley 1927, [APEF 5] London: 41–43) ושני הקטעים יחד מייצגים את אחד מרחובותיה הראשיים של ירושלים בתקופה הביזנטית (צפריר, י' 1999. טופוגרפיה וארכיאולוגיה של ירושלים בתקופה הביזנטית. ע"מ 300-295 בתוך: י' צפריר וש' ספראי [עורכים], ספר ירושלים. התקופה הרומית והביזנטית, 638-70, ע"מ 281–352; גוטפלד, א' 2007. מערך רחובותיה של ירושלים בתקופה הביזנטית. ארץ ישראל 28, ע"מ 66–78). אף כי בשלב זה קשה לקבוע את מועד ייסודו של הרחוב, ברור יותר זמן שימושו הסופי. המבנה רחב הידיים שנחשף סמוך לו והתקיים במהלך שלביה המאוחרים של התקופה הביזנטית (המאות הו'-הז' לסה"נ) שימש בו-בזמן עם הרחוב. בין השניים קשר פיזי ברור: תעלת מים מטויחת העוברת סמוך לקיר הדרומי של המבנה ניקזה את מי הגשמים מגגו והובילה אותם הלאה מערבה אל תעלת הניקוז הראשית שמתחת לרחוב. תמונה דומה של תעלות ניקוז משניות היוצאות ממבנים שלצדי הרחוב ומתחברות לתעלת הניקוז הראשית שמתחתיו מאפיינת את השלב הביזנטי המאוחר בחפירות של קרופוט ופיצ'רלד (קרופוט ופיצג'רלד 1929, ע"מ 41–43). עם זאת, עקירת חלקים ממרצפות הרחוב ובניית קירות דלים מעליו במהלך התקופה האסלאמית הקדומה, מעידים כי בתקופה זו יצא מכלל שימוש.
 
סופו של המבנה בן התקופה הביזנטית בחורבן כבד שהותיר את רישומו בכל רחבי המבנה. מפולות אבני הקירות שנערמו לעתים לגובה רב ושכבת אפר כהה שכיסתה את הרצפות משקפים את ההרס שהיה מלווה בשרפה עזה.
תגלית מפתיעה שנחשפה מעל רצפת החדר המערבי קבעה את מועד חורבנו של המבנה: מטמון מטבעות זהב נמצא סמוך לקיר הצפוני של החדר, סנטימטרים אחדים מעל הרצפת החתומה שכבת אפר כהה. במטמון 264 מטבעות זהב שהיו מונחים זה על גבי זה בחפיפה (איור 7). סידור זה וכן מציאתם שלא בתוך כלי חרס (לא נתגלו שברים של כלי חרס בסביבת המטמון) מחזקת את ההנחה שהיו צרורים בצרור עשוי חומר אורגני שלא השתמר.
לגילויו של המטמון נודעת חשיבות עצומה החורגת מעבר לתרומתו למחקר הנומיסמטי. מניתוח ראשוני של המטמון שעשתה ג' ביכובסקי יש לציין את המסקנות הבאות: ראשית, הכמות הגדולה של המטבעות שנמצאו מעידה על ערכו. בהקשר זה ראוי לציין כי מטמון מטבעות הזהב היחידי שהתגלה עד כה בירושלים מנה בסך הכול חמישה מטבעות זהב
(Amiran, R. and Eitan, A. 1970, Excavations in the Courtyard of the Citadel, Jerusalem, 1968-1969: Preliminary Report. IEJ 20, pp. 9–17). שנית, לא נמצאו בין המטבעות כאלו העשויים ברונזה או כסף, המטמון כלל אך ורק מטבעות זהב. עוד התברר שכל 264 מטבעות הזהב זהים לחלוטין ולפיכך ניתן לקבוע בוודאות שהם הוטבעו במטבעה אחת. המטבעות נושאים את דיוקנו של הקיסר הביזנטי הרקליוס (610–641 לסה"נ) שבימיו נטבעו מגוון מטבעות זהב, אולם אלו של המטמון משתייכים כולם לטיפוס אחד מוכר היטב הנושא בצדו האחד את דמות הקיסר לבוש בגדי צבא ואוחז צלב בידו הימנית ובצדו האחר מוצג צלב. מטבעות אלו נטבעו בראשית ימי שלטונו של הקיסר, בין השנים 610–613 לסה"נ ומשתקפת בהן דמותו הצעירה שלא כמו זו שתופיע במטבעותיו המאוחרים. שלישית, בחינה מדוקדקת של המטבעות העלתה כי אלו לא נושאים סימני בליה כלשהם ולמעשה לא הספיקו כלל להיכנס למחזור ולהיות בשימוש. למטמון לא התווסף ולו מטבע אחד המפר את אחידותו ולפיכך הוא מייצג נקודת זמן אחת מוחלטת ואין להתייחס אליו כאל אוסף מטבעות שנצברו לאורך זמן כמקובל במטמונים אחרים. מרגע הגעתם למבנה הוצנעו בו המטבעות בכוונה להשתמש בהם בטווח הזמן הקרוב; בדיעבד כוונה זו לא מומשה.
 
השטח רחב הידיים, מידות הקירות, איכות הבנייה וכן פרטים אדריכליים נוספים שנמצאו ב'בית המטמון' מעידים שחרג בחשיבותו מבית מגורים פרטי. יש להניח כי שימש מקום מושבו של אחד מנציגי הפקידות הביזנטית בירושלים ומטמון הזהב נועד למטרה מוגדרת (תשלומי שכר? תרומה? בנייה?). על סמך תיארוך המטמון לשנת 613 לסה"נ ואי-השימוש בו נראה כי את חורבן המבנה יש לכרוך עם הפלישה הססנית לירושלים בשנת 614 לסה"נ, שבמהלכה החריב הצבא הפרסי מבנים בעיר (ברס צ', 1982. הכיבוש הפרסי ושלהי השלטון הביזאנטי, ע"מ 300–310. בתוך: ברס צ', ספראי ש', צפריר י', שטרן מ', ארץ-ישראל מחורבן הבית השני ועד הכיבוש המוסלמי, כרך ב', ע"מ 300–350). את עקבות ההרס שזרע הצבא הפרסי אחריו ביקשו חוקרים אחדים לזהות עם שכבות חורבן שנתגלו בחלק מאתרי החפירות בירושלים (Schick, R. 1995. The Christian Communities of Palestine from Byzantine to Islamic Rule: A Historical and Archaeological Study. Princeton, New Jersey, pp. 332–334, 340, 352–354) אף שראוי להדגיש כי עד כה לא סיפקו חפירות אלה נתונים כרונולוגיים חד-משמעיים שיתמכו בפרשנות זו (Magness, J. 1992:71–72. A Reexamination of the Archaeological Evidence for the Sasanain Persian Destruction of the Tyropoeon Valley, BASOR 287, pp. 67–73). דומה שחשיפת המכלול האדריכלי עם המטמון הייחודי שנתגלה בו ובעליו שלא שב לחפשו בין הריסותיו משמשת ביטוי מוחשי לאירוע דרמטי זה שהיה מנת חלקה של ירושלים בראשית המאה הז' לסה"נ.
 
התקופה הרומית המאוחרת
בתקופה זו נבנה מבנה מרשים מידות (24×37 מ' שטח חשיפה). בהערכה זהירה נאמד שטחו על פני יותר מ-1000 מ"ר. המבנה משתרע על מרבית שטח החפירה וממשיך הלאה צפונה ומזרחה מעבר לגבולות השטח. מיקומו ברצף הסטרטיגרפי והממצאים הנלווים שנאספו במהלך חפירתו אפשרו קביעתם של תאריכי בנייתו וחורבנו. אלה העידו שייסוד המבנה מתוארך לשלהי המאה הג' לסה"נ וחורבנו התרחש פחות ממאה שנים לאחר מכן.
לבניין תוכנית של מבנה פריסטילי (איור 8). במרכזו חצר גדולה לא מקורה (כ-240 מ"ר) שסביבה היו מערכות חדרים. בסיסיהם וחלקיהם של עמודי האבן המונוליתיים שניצבו על הסטילובט נמצאו פזורים ברחבי החצר. בין שורות העמודים והחדרים הגובלים בחצר היו סטווים מקורים.
עד כה נחפרו שבעה חדרים במערב וחמישה חדרים נוספים בצפון. המשכן של מערכות חדרים אלו וכן האגף שתחם את החצר במזרח נמצאים מחוץ לגבולות שטח החפירה. במערב נבנתה שורת חדרים אחת ואילו בצדו הצפוני של המבנה מערכת חדרים מורכבת יותר. חלקה הצפוני עדיין לא נחפר כיוון שמבנה ביזנטי נבנה הישר מעליה. אגפי החדרים התנשאו לגובה שתי קומות והיו מקורים בגגות רעפים.
חדרי קומת הקרקע טויחו טיח פשוט ורצפותיהם היו לרוב עשויות אדמה כבושה. לעתים טויחו רצפות חדרים אחדים בשכבת טיח דקה. הקירות שפנו לחצר טויחו בשכבת טיח לבן עבה. תקרות חדרי קומה זו היו עשויות קורות עץ ונתמכו בקשת אבן מרכזית שהושתתה על זוג אומנות ששרדו בחלק מן החדרים. שרידי הקשתות נתגלו במפולות המבנה. באחדים מחדרי קומת הקרקע נמצאו מתקנים ריקים מממצאים ולפיכך קשה לעמוד על מהותם.
קירות חדרי הקומה העליונה טויחו ועוטרו בציורי פרסקו. חלקי פרסקו רבים התגלו בעיי מפולות הקומה השנייה (להלן). את הקירות המטויחים עיטרו בעיקר מוטיבים גיאומטריים וצמחיים בגוונים של אדום, שחור, ירוק, צהוב ועוד. בין מאות קטעי הפרסקו שנתגלו עד כה אין ולו שריד אחד לעיטור פיגורטיבי. מצב השתמרותם הפרגמנטרי של הפרסקאות מקשה על שחזור הקומפוזיציות המקוריות ומיקומם המדויק על קירות המבנה. ניתוח ראשוני של קטעי הפרסקו מלמד שאת העיטור הצבוע על קירות החדרים ניתן לחלק לשתי קבוצות עיקריות: קבוצה ראשונה המיוצגת במוטיבים עיטוריים אופייניים לתקופות ההלניסטית והרומית שבהם מוטיבים גיאומטריים בגוונים של אדום, סגול וצהוב-אוכרה על רקע לבן. המוטיבים הגיאומטריים מציגים שילוב של דגמים מצטלבים צבועים אדום עז ותחומים בקווים שחורים. בקבוצה השנייה מוטיבים צמחיים כגון עלים, ענפים וזרים. אלה נבדלים מקטעי הפרסקו של הקבוצה הראשונה באופן הביצוע החופשי והאקספרסיבי ונראה כי דרשו רמה אמנותית גבוהה יותר. המוטיבים העיטוריים הם סכמטיים ואינם כוללים פרטים. הצבעים מורכבים יותר, בעיקרם גווני ירוק, צהוב ואדום. יש להניח שהמוטיבים הצמחיים הנמנים על הקבוצה השנייה עיטרו את החלק המרכזי של הקומפוזיציה, על קירות החדרים או על האלמנטים האדריכליים ואילו המוטיבים הגיאומטריים שימשו בפנלים העליונים והתחתונים או על מזוזות הכניסות ומשקופיהן.
שרידי רצפות פסיפס נתגלו אף הם מפוזרים בין המפולות וניכר בעליל כי שימשו בחדרי הקומה השנייה שקרסה. אבני הפסיפס יוצרו מאבן גיר מקומית במגוון צבעים: אדום, ורוד, צהוב, אפור, לבן ושחור. קטעי הפסיפס ששרדו עשויים אבנים קטנות המעידות על מיומנות גבוהה (כ-140 אבני פסיפס לכל 10 סמ"ר). בין המוטיבים שעיטרו את רצפות הפסיפס נמצאו דגמים גיאומטריים הכוללים משולשים, רבועים ומעוינים, וכן דגמי גל רץ וגיוש.
בתוך עיי המפולות של הקומה השנייה נתגלו עמודים וכותרות פזורים. שימושם אינו ברור אך ניתן להניח כי תמכו תקרה של גלריה או מרפסות שנמצאו בקומה זו (להשוואות ר' Ward-Perkins, J.B. 1981. Roman Imperial Architecture. Harmondsworth, Middlesex, pp. 206–210).
 
בחצר הפריסטילית היו משולבים פתחי שני מאגרי מים תת-קרקעיים: צפוני – מאגר דו-חדרי (כ-50 ממ"ק) ודרומי – חד-חדרי (כ-38 ממ"ק). קירות שני המאגרים היו בנויים וטויחו בכמה שכבות של טיח הידראולי. הם קורו בלוחות אבן גדולים שהונחו על גבי סדרת קשתות עשויות אבן אף הן.
מקור המים למאגרים אלו היה מי הגשמים שנוקזו מגג המבנה. כמות עצומה של רעפים שנמצאה בתוך מפולות המבנה מעידה שהגג היה עשוי כולו רעפים. הגג רחב הידיים ניקז את מי הגשמים אל מרזבים שהוליכו את המים אל המאגרים. חלקו התחתון של המרזב שירד מן הגג והיה צמוד לאחת מפינות החצר וכן הצינור שאליו התחבר להזרמת מי הגשמים מתחת לרצפת החצר אל המאגר הצפוני נתגלו באתרם.
         
בחצר הפריסטילית הובחנו שני שלבים ברורים. בשלב המקורי היה השטח התחום בפריסטיל גן. ברחבי החצר נתגלו עמודי אבן נמוכים אחדים שגובהם פחות ממטר אחד, אחד מהם התגלה באתרו, משוקע אל הפינה הצפונית-מערבית של החצר. ראשו רחב ביחס לקוטר העמוד ונראה כי שימש מסד לחפץ כלשהו שניצב עליו ולא השתמר. עמוד אבן נמוך נוסף נתגלה באתרו צמוד אל מזוזת הכניסה לאחד מחדרי השורה הצפונית שגבלה בחצר. שוליו העליונים סותתו כך שנותר מעגל אבן בולט ושטוח בראשו. שלושה עמודים דומים נוספים נתגלו מוטלים בחצר. בניגוד לבסיסים ולעמודים המסיביים שנתגלו בחצר והיו חלק מן הפריסטיל, ברור שלעמודים נמוכים אלו לא הייתה משמעות קונסטרוקטיבית. יש להניח ששימשו מעין כני נשיאה לחפצים שהונחו על גביהם ועיטרו את הגן: כלי אבן, כלי ברונזה ופסלים. מאלו לא השתמר מאומה. גנים פריסטיליים דומים נתגלו ברבים מבתי פומפיי. דוגמאות בולטות הם בית ווטי (House of Vettii), בית סלוסטוס (House of Sallust) ובית הדיוסקורים (House of Dioscuri). הגנים בבתים הפומפיאניים עוטרו בפרטים דקורטיביים מעין אלה שצוינו לעיל (Jashemski, W. 1979. The Gardens of Pompeii. New York, pp. 31–34).
בשלב השימוש השני חל שינוי בחצר. הגן בוטל ומעליו הוקמה רצפת טיח לבנה שניגשה מכל עבריה לפריסטיל וחתמה תחתיה כליל את הגן. למעט שינוי זה שמרה החצר על מאפייניה המקוריים.
           
במהלך המאה הד' לסה"נ פקד את המבנה זעזוע שתוצאותיו ניכרות היטב בשטח החפירה: קירות החדרים קרסו ואבני מפולות שנערמו לגבהים ניכרים כיסו את קירות הקומה התחתונה שחלקם עדיין נותר עומד לגובה רב. בתוך עיי המפולות נתגלו פריטים אדריכליים דוגמת עמודים וכותרות וכן פסיפסים וכמות גדולה של שברי פרסקאות ששימשו בחדרי הקומה השנייה.
המטבעות שנתגלו במפולות ועל הרצפות המאוחרות העידו שאת חורבן המבנה יש לתארך סביב 360 לסה"נ. דומה שלפנינו עדות ארכיאולוגית לתוצאותיו של רעש האדמה שפקד את אזורנו בשנת 363 לסה"נ. רעש זה מתועד במקור היסטורי בן הזמן המתאר את המקומות שנפגעו ובכלל זה ירושלים (Russell, K.W. 1985. The Earthquake Chronology of Palestine and Northwest Arabia from the 2nd through the Mid-8th Century AD. BASOR 260: pp.37–59).
תאריך בניית המבנה נקבע לשלהי המאה הג' לסה"נ. המטבעות המאוחרים שהתגלו תחת מפלסי רצפתו המקורית מתוארכים אמנם למאה הראשונה לסה"נ אולם אלו שנמצאו בתוך קירותיו הם שקבעו את תאריך ייסודו בתקופה הרומית המאוחרת. בין אלה ראויים לציון מטבעות רומיים פרובינציאליים שהמאוחר בהם הוא מטבע מימי דיוקלטיאנוס (מטבעת אלכסנדריה, 285 לסה"נ). הממצאים שנתגלו על רצפות המבנה המקוריות (להלן) תומכים בתאריך ייסוד זה של המבנה. יוצא אפוא שהמבנה היה בשימוש פרק זמן קצר יחסית מעת שנוסד בשלהי המאה הג' ועד למועד חורבנו במאה הד' לסה"נ. במשך קיומו חלו במבנה שינויים מזעריים הניכרים בהגבהת מפלסי רצפות (במרבית חדרי הקומה התחתונה שלוש ואף ארבע רצפות שהונחו זו על גבי זו) ותוספות בנייה קלות. כאמור, שני שלבים ברורים הובחנו גם בחצר המבנה.
חיזוק לאופיו הרומי של המבנה נמצא בכמות הרבה יחסית של רעפי הלגיון שנמצאו במפולות. עד כה נאספו כ-60 רעפים (ביניהם רעף אחד שלם) הנושאים את טביעות הלגיון העשירי. העושר האדריכלי, התוכנית ובעיקר הממצא שנתגלה בין החורבות נושאים אופי רומי מובהק. בולטים בממצאים אלה פרוטומת שיש (איור 9), עגיל זהב משובץ אבנים יקרות, גמה עשויה אבן חצי-יקרה הנושאת את דמותו של קופידון, צלמיות טרה-קוטה ולוחיות עצם הנושאות סצנות מיתולוגיות.
 
תאריך ייסוד המבנה בשלהי התקופה הרומית, תוכניתו, מאפייניו האדריכליים והממצאים שהתגלו בתוכו מעידים כי היה חלק מן העיר הרומית. הסוגיה העיקרית שנותרה עדיין ללא פתרון נוגעת בשאלת תפקידו של הבניין. האם היה מבנה פרטי או אולי יש לייחס לו אופי ציבורי? אף שלא התגלה עד כה ממצא כלשהו שיוכל להצביע בבירור על אחת משתי אפשרויות אלו, ניתוח השוואתי של תוכניתו תומך באפשרות הראשונה דווקא. 
בודדים הם המבנים מן התקופה הרומית שנתגלו בארץ שתוכניתם דומה למבנה מחניון גבעתי. בין אלה ניתן לציין את המבנה מציפורי (Talgam, R. and Weiss, Z. 2004. The Mosaics of the House of Dionysos at Sepphoris, Qedem 44) וזה מאפולוניה (Roll, I. and Tal, O. 2008. A Villa of the Early Roman Period at Apollonia-Arsuf, IEJ 58: 132–149). לבניינים מן התקופה הרומית שהתגלו בעין יעל, באזור בית גוברין ובמקומות אחרים ברחבי הארץ (Appelbaum, S. 1989. The Roman Villa in Judea: a Problem. In: Judea in Hellenistic and Roman Times. Leiden, pp. 124–131), שהיו עשויים לשמש בסיס השוואתי למבנה זה, מאפיינים של וילות רומיות כפריות (villae rusticate) והם רחוקים ממנו במהותם ובתוכניתם (Smith, J.T. 1997. Roman Villas. A Study in Social Structure. London and New York).
מבנים דומים בני הזמן נמצאים הרחק צפונה, באתרים מן המאות הב'-הד' לסה"נ שנחפרו בסוריה. כאלו הן 'האחוזות האורבניות' (urban mansions) מן התקופה הרומית שנתגלו באנטיוכיה, אפמאה ופלמירה. תוכניתן הושאלה מן העולם האדריכלי ההלניסטי ואומצה על ידי האליטות המקומיות כמודל מועדף לתוכנית בית המגורים עם חצר פריסטילית שסביבה סטווים (Stillwell, R. 1961. Houses in Antioch. DOP 15: 45–57). תוכניתו המסורתית של בית המגורים הרומי נזנחת בהדרגה ובמקומה הופכת שכיחה תוכנית הבית הפריסטילי. המבנים הפריסטיליים הסורים השתרעו על פני שטח נרחב, לעתים 1000 מ"ר ויותר, ועוטרו בציורי קיר וברצפות פסיפס עם דגמים מרהיבים.
 
לתאריכי ייסודו וחורבנו של המבנה חשיבות רבה. מעבר לקביעת זמנם של המכלולים הקרמיים שנתגלו בו מספקים תאריכים אלו מידע מוצק ותרומה חשובה להבנת תהליכי התפשטותה והיקפה של ירושלים הרומית. הקמתו של המבנה הפריסטילי רחב הידיים בחלקה הצפוני של שלוחת עיר דוד במאה הג' לסה"נ משקף נאמנה את התפשטות הבנייה בתקופת איליה קפיטולינה אל חלק זה של העיר.
עד לגילויו של המבנה הרומי בחניון גבעתי מקובל היה לראות את גבעת עיר דוד מחוץ לתחומיה של איליה קפיטולינה (צפריר 1999, עמ' 161). הקביעה שהתקבלה על דעת מרבית החוקרים התבססה בעיקרה על העדר שרידים אדריכליים שניתן לשייכם בוודאות לעיר הרומית. אל העדות הארכיאולוגית השלילית מצטרף חסרונו של קו ביצור ברור התוחם את העיר מדרום. ההנחה שקו זה חבוי מתחת לקו החומה העות'מאנית (צפריר 1999, ע"מ 141, 161 ושם הפניות) כמו הדגישה עוד את היותה של שלוחת עיר דוד מחוץ לתחומי ההתיישבות של איליה קפיטולינה. דעה רווחת זו נשענה במידה לא מועטה על העדויות ההיסטוריות.
לחשיפת המבנה הפריסטילי הרומי בעיר דוד תרומה חשובה להבנת היקף הבנייה בעיר הרומית במאות הג'-הד' לסה"נ. זוהי עדות ארכיאולוגית ראשונה במעלה להתפשטות ההתיישבות בשלהי התקופה הרומית אל עבר חלקיה הדרומיים של העיר. תוצאות החפירות המחודשות בעיר דוד מעידות כי אין עוד מקום לקביעה שרווחה במחקר שלפיה נותרה גבעת עיר דוד מחוץ לתחומי ההתיישבות הרומית בתקופת איליה קפיטולינה ושהאזור כולו שימש מחצבה שסיפקה את חומר הגלם לבתי העיר הרומית (Kenyon, K. 1964. Excavations in Jerusalem, 1963, PEQ 96: 13). המבנה הפריסטילי שנתגלה בעיר דוד מצביע על כך שהגבעה הדרומית, או לפחות שוליה המערביים לאורך גיא הטירופיאון, זכו לתנופת בנייה מחודשת בשלהי המאה הג' לסה"נ (איור 10).
 
התקופה הרומית הקדומה
מתחת לשרידי החצר הפריסטילית מן התקופה הרומית המאוחרת התגלו מקווה אחד ובור מים שהיה צמוד אליו. אלה מתווספים אל מערך מתקני המים (בור נוסף, שני מקוואות ואמבט) שהתגלו בשטח M1 (חדשות ארכיאולוגיות 120).
בדומה למקוואות האחרים שנחשפו מדרום כך גם המקווה שנתגלה בשטח M2 נחפר אל השכבות הקדומות. הוא דופן בקירות אבן שטויחו בשכבות אחדות של טיח הידראולי. חמש מן המדרגות שהוליכו אל אגן הרחצה נחשפו בשלמותן. אגן הרחצה עצמו נמצא מעבר לגבולו המזרחי של השטח החפור (איור 11).
קירו הדרומי של המקווה הוא קיר משותף לבור מים גדול שמדרום לו. הבור שוקם והוגבה בתקופה הרומית ושימש אחד ממאגרי המים של המבנה הרומי הפריסטילי (לעיל).
 
המתקנים שנתגלו בעונות 2008–2009 הם חלק מאגף טהרה שנסמך מצפון אל המבנה רחב הידיים שנחפר בעונה הקודמת בשטח M1. התברר שאגף הטהרה משתרע על פני שטח גדול מן המשוער. בדרום הוא גובל בבניין רחב הידיים שאותו הוא משרת. גבולו המזרחי הוא קיר רחב שכמו הקיר המזרחי של המבנה מדרום לו נבנה גם הוא רחב במיוחד כדי לשמש קיר תמך כנגד המדרון. גבולות אגף הטהרה במערב ובצפון עדיין לא התגלו.