בחודש אוקטובר 2003 נערכה חפירת הצלה בעיר העתיקה בירושלים, ברחוב הרמחים, במתחם ההוספיס האוסטרי (הרשאה מס' 4018-A*; נ"צ — רי"ח 222103/631984; רי"י 172103/131984) בעקבות קריסת קיר תמך צפוני שתחם את חצר האכסניה (איור 1). החפירה, מטעם רשות העתיקות ובמימון ההוספיס האוסטרי, נוהלה על ידי ת' דעאדלה בסיוע ט' קורנפלד (מדידות) וא' לידסקי (ציור חרסים).
מהקריסה נחשפה פינת חדר מרוצף ברצפת פסיפס גסה (לוקוס 101, 1 × 2 מ'; איור 2). הרצפה עשויה אבנים גדולות יחסית (2.5 × 2.5 × 3.0 ס"מ) המלוכדות במלט אפור בהיר ומושתתות על שכבה של חלוקי נחל המלוכדים בחומר מליטה אפור כהה (איור 3). אבני הפסיפס מסודרות בשתי צורות: במרכז המשטח השורות אלכסוניות ואילו בשוליים השורות ישרות ונפגשות בזווית ישרה בפינת החדר. הצלע הצפונית של הרצפה ניגשת לקיר (0.33 × 1.45 מ'; W100) בכיוון מזרח–מערב ששרד ממנו נדבך אחד של אבני גזית וביניהן אבני גוויל קטנות. על פי צורת ההנחה של אבני הפסיפס, נראה כי היה קיר מזרחי שלא שרד. הרצפה והקיר מושתתים על מילויים היורדים בשיפוע ממזרח למערב (לוקוסים 104, 107).
שני מכלולי כלי חרס נמצאו זה על גבי זה מתחת לרצפה; העליון היה צמוד לרצפה (לוקוס 104) והכיל שברי כלי חרס המתוארכים למאה הא' לסה"נ: קערות דקות (איור 1:4, 2), סירי בישול (איור 6-3:4), קנקנים (איור 9-7:4), פך (איור 10:4), פכית (איור 11:4), צפחת (איור 12:4) ונר מקורצף (איור 13:4). המכלול התחתון (לוקוס 107) הכיל שברי כלי חרס המתוארכים לתקופת הברזל 2: קערה מחופה אדום וממורקת במירוק אובניים (איור 1:5), קדרה ממורקת (איור 2:5) וקנקנים (איור 3:5, 4) והתקופה ההלניסטית: קנקן (איור 5:5).
במילוי מעל לרצפה נמצא מכלול שלישי (לוקוס 101) המתוארך לתקופת המעבר הביזנטית–אומיית, המאות הו'-הח' לסה"נ: קערות מטיפוס FBW (איור 1:6, 2), סיר בישול (איור 3:6), קנקן שק (איור 4:6), פכים (איור 5:6, 6) פך ששפתו תלתנית מטיפוס FBW (איור 7:6) ושבר כלי זאומורפי (איור 8:6). בניקוי החלק העליון של החתך, שהופרע מצינור ביוב מודרני נמצאו חרסים נוספים מתקופת המעבר הביזנטית–אומיית: פך (איור 9:6) ונר (איור 10:6) ומהתקופה הממלוכית: צוואר קנקן עם טביעה (איור 11:6).
מהיקף החפירה המצומצם לא ניתן לקבוע את אופי הממצא האדריכלי. על סמך כלי החרס שנתגלו מתחת לרצפת הפסיפס והקיר, אפשר לתארך את הקמתם למאות הא' לפסה"נ-הא' לסה"נ. ייתכן שהרצפה והקיר הוסיפו לשמש גם בתקופת המעבר הביזנטית–אומיית.