בחצי הצפוני של הריבוע הדרומי (איור 3) נחשפו שרידי מפלס אבנים (L108) המורכב מאבני גוויל קטנות, חלוקי נחל קטנים וחרסים. נראה כי זוהי תשתית רצפה שלא השתמרה. במערב המפלס נחפר חתך (L111; איור 2, חתך 2-2) ונמצאו בו קערה מהתקופה הרומית (איור 3:4), שפת קנקן מהתקופה הביזנטית (איור 6:4) ושפת קנקן מהתקופה האסלאמית הקדומה (איור 7:4) המתארכת את המפלס. בהצטברות שמעל המפלס (L105) נמצאו שפת פערור מתקופת הברזל 2 (איור 2:4), קערת טרה סיגילטה מהתקופה הרומית (איור 4:4) וקערה מהתקופה הביזנטית (איור 5:4).

בחצי הצפוני של הריבוע הצפוני נחשפו שרידים של שלושה יסודות לקירות שהשתמרותם דלה. שניים נחשפו בצפון-מזרח הריבוע: נדבך אחד של חלוקי נחל ואבני גוויל, רובן קטנות (W106; כ-3 מ' אורך השתמרות, כ-0.5 מ' רוחב, כ-0.2 מ' גובה) הנמשך בציר מזרח–מערב, שמשתלב בו מצפון נדבך אחד (W107; כ-1 מ' אורך השתמרות, כ-0.6 מ' רוחב, כ-0.2 מ' גובה) בציר צפון–דרום, הבנוי משתי שורות של אבני גוויל בגודל בינוני. בחתך שנחפר מצפון למפגש בין שני היסודות (L110; איור 2: חתך 1-1) נמצאו שברי גוף של קנקנים המתוארכים לתקופה הביזנטית, כלי צור (ר' בריילובסקי להלן; איור 5) וכן מטבע של ולנטיניאנוס הא' (364–375 לסה"נ, מטבעת קיזיקוס; ר"ע 165129). בתחתית החתך נחשפה שכבת דיונה סטרילית. בצפון-מערב הריבוע נחשפו שרידי היסוד השלישי: נדבך אחד (W109; כ-1.5 מ' אורך השתמרות, כ-0.5 מ' רוחב, כ-5 ס"מ גובה) בציר צפון–דרום, בנוי מחלוקי נחל ואבני גוויל, רובן קטנות. בהצטברות שמעל שרידים אלו (L104) נמצאו חרסים שזמנם למן התקופה הרומית המאוחרת ועד לתקופה האסלאמית הקדומה (לא צוירו), שפת קערה מתקופת הברזל 2 (איור 1:4) ושני מטבעות פוליס: של ליקיניוס הא' (321–324 לסה"נ; ר"ע 165127) ממטבעת ניקומדיה ושל קונסטנטיוס הב' (337–341 לסה"נ; ר"ע  165128) ממטבעת קונסטנטינופוליס.
 
כלי הצור
לנה בריילובסקי
נמצא פריט צור אחד: להב מגל גיאומטרי שמתארו מרובע (B1016 ,L110; כ-33 × 28 מ"מ, 7 מ"מ עובי; איור 5). הכלי עוצב על להב רחב מצור מקומי מאיכות בינונית, בשברור זקוף שיצר גב על צדו השמאלי וזוג קטימות בקצוות. הלהב אינו נושא ברק שימוש האופייני לטיפוס כלי זה. להבי מגל גיאומטריים מופיעים לראשונה בתקופת הברונזה התיכונה וממשיכים להתקיים עד תקופת הברזל ולאורכה (Rosen 1997).
 
בחפירה נחשפו שרידי שלושה קירות ומפלס אבנים שהשתמרותם הייתה דלה. על סמך הממצא הקרמי והנומיסמטי יש לתארך שרידים אלו לתקופות הרומית המאוחרת והביזנטית, ואת נטישת האתר לתקופה האסלאמית הקדומה.