בחודשים אוגוסט-ספטמבר 2011 נערכה חפירת הצלה בשתי מערות באום טובא שבמזרח ירושלים (הרשאה מס' 6276-A; נ"צ 22157/62647), שפתחיהן התגלו במהלך עבודות תשתית לבניית קיר תמך. החפירה, מטעם רשות העתיקות, נוהלה על ידי א' אייריך-רוז וי"ד קגן (צילום שטח), בסיוע נ' נחמה (מנהלה), א' האג'יאן ומ' קאהן (מדידות ושרטוט), י' שמידוב ונ' זאק (תוכניות) וא' לידסקי-רזניקוב (ציור כלי חרס).
נחפרו שתי מערות ברחוב שעב אל-בטיח, בדרומו של הכפר אום טובא, במדרון דרומי תלול של רכס (איור 1). פתחי המערות מרוחקים כ-7 מ' זה מזה. בחפירה התברר כי שתי המערות טבעיות וכי המערבית מהן הוסבה לשמש כקולומבריום והמזרחית הוסבה לשמש כמקווה טהרה.
בעבר נערכו באתר כמה חפירות ונחשפו מכלול בנוי, אולי מנזר, מהתקופות הביזנטית והאסלאמית הקדומה (הרשאה מס' 4397-A), שרידי בית חווה מתקופת הברזל, מערת קולומבריום מימי הבית השני (הרשאה מס' 5529-A) ושתי מערות קולומבריום נוספות, שבאחת נחצב לאחר שהיא יצאה מכלל שימוש קבר מקמר שתוארך לתקופה הביזנטית (הרשאות מס' 5868-A-6035 ,A).
המערה המערבית (קולומבריום; כ-6.5×7.0 מ', 5.5 מ' עומק; איור 2). בפינה הדרומית-מערבית של המערה, סמוך לתקרה, נראה סדק טבעי בסלע דרכו חדרו מים, המסו את סלע הגיר ויצרו את המערה. פתח המערה ממוקם בפינה הדרומית-מזרחית של התקרה (הוא לא נחפר); הוא התגלה סתום באבנים גדולות, בהן אבני גזית (איור 3). בחפירה הוסרה תקרת המערה בחלקה הדרומי, ונחפר חתך בכיוון מערב–מזרח (L105). נחשפה שכבה עבה של אדמת סחף (כ-2.5 מ' עובי). בכל דפנות המערה נחצבו בצפיפות כוכי קולומבריום (0.25×0.25×0.30 מ' מידות ממוצעות), לרבות בסדק שבפינה הדרומית-מערבית שבקרקעיתו נחצבו גם מדרגות (איור 4). הכוכים בדופן המערבית נחצבו מגובה של 1.4 מ' מקרקעית המערה (L109) ובדופן המזרחית מגובה של כ-0.5 מ' מהקרקעית
(L106). חלקן התחתון של דפנות המערה, מתחת לכוכים, וכן קרקעית המערה (L113) טויחו בטיח קשה שלו גריסים קטנים של פחם (איור 5). נראה שמתחילה שימשה המערה כבור מים ובשלב מאוחר היא הוסבה לשמש כקולומבריום, אז הוסר הטיח מדפנות המערה ונחצבו הכוכים. על קרקעית המערה התגלו שברים של תקרת הסלע (0.7–1.0 מ' עובי); בין שברים אלה התגלתה במערבה של המערה (L109) אבן גזית גדולה, אולי פריט אדריכלי כלשהו.
המערה המזרחית (מקווה טהרה; כ-3×5 מ', כ-2.5 מ' עומק מרבי; איור 6). זוהי מערה קטנה יותר, ובה שני פתחים טבעיים שנסתמו באבנים. הפתח האחד נמצא בתקרת המערה, והוא נסתם במילוי אבנים, ואילו הפתח השני (L110) נמצא בחלקה הדרומי-מזרחי של המערה, והוא נחסם בבנייה של אבני גזית. בדרומה של המערה נחצב פתח מלבני (כ-1.2×1.5 מ'; איור 7), ממנו מוליכות עשר מדרגות (איור 8) אל אגן טבילה רדוד (כ-0.5 מ' עומק) שנחצב בתחתית המקווה. המקווה כולו, לרבות גרם המדרגות והתקרה, טויח בשלוש שכבות של טיח הידראולי אפור, שמעורבים בו הרבה גריסים של קרמיקה ואבני גיר. המקווה התגלה מלא כמעט עד לתקרתו באדמת סחף ושברי סלע וטיח שנפלו מהתקרה. בתחתית המקווה התגלו שתי אבני גזית, שהושלכו לתוכו כנראה זמן קצר לאחר סיום השימוש בו. ממערב לפתח המקווה התגלו שני ספלולים, המערבי מעוגל וקטן (L112; כ-0.3 מ' קוטר, 0.2 מ' עומק) והמזרחי מלבני וגדול (L111; מידות 0.5×0.6 מ', 0.5 מ' עומק).
באדמת הסחף בשתי המערות התגלו שברי כלי חרס מעטים, ובהם קערות עמוקות ממורקות להן שפה מקופלת (איור 9: 1, 2) וקנקן שלו שפת פערור (איור 9: 3), המתוארכים לתקופת הברזל 2, קנקני שק להם שפה נטויה החוצה (איור 9: 4, 5) המתוארכים לסוף התקופה ההלניסטית (סוף המאה הב' – אמצע המאה הא' לפסה"נ) וכן קערה שלה שפת מדף והיא מעוטרת בעיטור מקדה (איור 9: 6) וקנקן שלו שפה מעובה (איור 9: 7), המתוארכים לתקופה הרומית המאוחרת (המאות הג'–הד' לסה"נ).
בחפירה התגלו מתקן קולומבריום ומקווה טהרה, אך אי אפשר לתארכם על סמך הממצא. מתקני קולומבריה, ששימשו כנראה לגידול יונים, מוכרים בארץ החל מהתקופה ההלניסטית (המאות הג'–הב' לפסה"נ) ועד סוף התקופה הרומית (המאות הג'–הד' לסה"נ). מקוואות טהרה מוכרים מאתרי יישוב יהודי מימי הבית השני. גילויין של אבני גזית על קרקעית הקולומברים והמקווה, מתחת לאדמת הסחף, מלמד כנראה שבקרבת המתקנים שכן מבנה כלשהו שלא השתמר, ואבנים ממנו הושלכו אל תוך המתקנים כאשר אלה יצאו מכלל שימוש. אפשר ששני המתקנים היו קשורים למבנה זה.