ריבועים 1–5

בריבועים (מ-2×3 ועד 3.0×5.5 מ') נחשפו שכבות של שפכי חרסים (0.2–1.5 מ' עובי; איור 3), לעתים עם שכבות חול וחמרה ביניהן.
מגוון שברי הכלים חזר על עצמו בכל הריבועים. מדגם מייצג נמצא בריבוע 3 (L17) וכלל בעיקר קערות עמוקות (איור 1:4–6) המתוארכות למאות הו'–הח' לסה"נ, קערה מטיפוס LRRW (איור 7:4), קנקני 'עזה' (איור 8:4–12) המתוארכים למאות הו'–הז' לסה"נ למעט קנקן אחד (איור 9:4) המתוארך למאות הד'–הה' לסה"נ (ר' Tel Aviv 30:147), קנקן (איור 13:4) ושתי אמפורות המתוארכים למאות הה'–הז' לסה"נ (איור 14:4, 15) וידית (איור 16:4).
 
ריבוע 6
בריבוע (4×5 מ', 1.6 מ' עומק) נמצאו בתעלות בדיקה אבני גיר אחדות שהעלו אפשרות לממצא אדריכלי, שלא התגלה.
 
ריבועים 7–10
נחשפה כנסייה שתיאורה להלן הוא ראשוני בלבד.
הכנסייה (כ-14×23 מ'; איור 5) נבנתה בציר מזרח–מערב. הקירות (0.2–1.0 מ' גובה השתמרות) נבנו אבני כורכר מסותתות שלוכדו במלט קשה וצופו בשכבת טיח אפורה בהירה, ונפגעו בפעילות החקלאית שהתקיימה באתר. בקיר החזית המערבי (W8) נחשף הפתח המרכזי (3.4 מ' רוחב) וסמוך לפינה הצפונית-מערבית נחשף פתח נוסף.
חלל הכנסייה חולק בשני טורי אומנות לאולם תווך רחב (5.6×13.5 מ') ולשתי סיטראות צרות (2.2–2.5 מ' רוחב). האומנות נבנו מאבני כורכר מסותתות היטב שאליהן ניגשו רצפות פסיפס. על הפסיפס נמצאו עשרות רעפי חרס מנופצים וסימני שרפה, כנראה של קורות עץ.
עשרה מטרים מדרום-מערב לקיר 8 נחשף קיר (W12) בכיוון מזרח–מערב שאליו ניגשה מצפון רצפת פסיפס לבנה גסה (L52; כ-14 מ' אורך; איור 6) שהשתמרה חלקית. חלק מרצפת הפסיפס נחשף בתעלת בדיקה כשישה מטרים מצפון לקיר 12. שרידים אלו שייכים ככל הנראה לאטריום – חצר בקדמת הכנסייה.
השרידים מאפשרים לשחזר כנסייה בזיליקלית עם קומה אחת מקורה בגג גמלוני שנבנה ככל הנראה מקורות עץ שתמכו ברעפי חרס (איור 7). אטריום קידם את פני המאמינים במערב וממנו נכנסו בפתח מרכזי רחב אל אולם התווך ובפתח צר אל הסיטרה הצפונית. האזור הליטורגי בצד המזרחי לא השתמר; שרידי סורגים ושולחן מזבח (להלן) מעידים על קיומו אך לא על תוכניתו.
 
פסיפסים
הכנסייה רוצפה ברצפות פסיפס, שמהן נותרו חלקים משטיח אולם התווך, פנלים בין האומנות ורצפת האטריום. בסיטראות ובמערב האולם נותרה תשתית הטיח בלבד. גילוי אבני פסיפס זעירות שביניהן אבני זכוכית בצבעים ירוק, טורקיז וזהב, מעיד על פסיפסי כתלים שלא שרדו.
אולם התווך עוטר בשטיח של שריגי גפן מאוכלסים, שממנו נחשפו תשע שורות; למעט אחת, כל שורה מונה חמישה מדליונים. למרות ההרס, ניתן להבחין בקומפוזיציה המדגישה את הטור האנכי המרכזי, שאליו פונים רוב המוטיבים המאכלסים את השריגים בשורות האופקיות. הטור האנכי המרכזי מורכב משריגים המאכלסים אמפורה, גמל עמוס כנראה בקנקני יין (איור 8), מדליון גדול המאכלס מעגל הרמוניה, טס שעליו מונח כנראה ראש דג, מדליון גדול שבו נתונה כתובת הקדשה (איור 9), ספינה עם קנקני יין (איור 10) וטווס חזיתי פרוש כנפיים. מעגל ההרמוניה ממוקם במרכז הפסיפס ויוצר תנועה מעגלית אינסופית המאלצת את המאמין לעצור, לעשות אתנחתה קלה לקראת המהלך הבא, להמשיך לנוע מזרחה ולעצור שוב מול כתובת ההקדשה הנתונה במדליון הגדול השני. להלן הקריאה האופקית משמאל לימין:
'בימי האפיסקופוס אוהב האל והקדוש ביותר יוהנס נעשתה גם עבודת הפסיפס הזאת, בחודש דיוס של שנת 615, בשנת האינדיקטיו החמישית'. דיוס 615 על פי המניין של אשקלון מתארך את הרצפה לנובמבר–דצמבר שנת 511 לסה''נ.
 
ממצאים
ממצא כלי החרס שנמצא מעל מפלסי הרצפות (L29 ,L27 ,L21; איור 5) ומתחת להם
(L36 ,L34) היה דל ותוארך למאות הה'–הז' לסה"נ. התגלו שברים של רהיטים ליטורגיים עשויים שיש השייכים לשולחן מזבח ולשני סורגים, האחד אטום והשני מפולש (איור 11); כן התגלה צלב ברונזה מוכסף המיועד לשיבוץ. ממצא הזכוכית כלל עשרות טסרות זכוכית זעירות, ביניהן העשויות זכוכית זהב, זכוכית ירוקה וזכוכית מעבירת אור בצבע טורקיז, וכן ידית נר האופיינית לתקופה הביזנטית. על פני השטח נמצא מטבע נומוס מברונזה (מס' ר"ע 119683), המתוארך לסוף המאה הד' לסה"נ.
 
האתר סמוך לדרך החוף הבינלאומית. גידול הגפנים ועצירת היין היו ענף מרכזי בכלכלת היישוב, ונספח לתעשייה זו הייתה תעשיית כלי החרס, קנקני עזה בעיקר. שרידי הכפר הערבי המאוחר מקשים על שחזור הקף האתר.
הכנסייה, המזוהה על פי הכתובת ככנסיית יוחנן הקדוש, נוסדה בשנת 511 כבזיליקה מעוטרת בפסיפסי כתלים ורצפה. רצפת הפסיפס עוטרה בשטיח שריגי גפן מאוכלסים המשלב סצנות ז'נר טיפוסיות עם מוטיבים בעלי משמעות סמלית. הכנסייה רוהטה בריהוט ליטורגי מפואר משיש, וצלב ברונזה מוכסף שובץ באחד הפריטים האדריכליים או הריהוט הליטורגי. הכנסייה יצאה משימוש במהלך המאה הז' לסה"נ ועוד במאה זו נשרפה תקרתה וקרסה. מאז ועד לשלהי התקופה העות'מאנית הייתה הכנסייה נטושה, בדומה לכנסיות אחרות בצפון-מערב הנגב.