בחודשים דצמבר 2010–פברואר 2011 נערכה חפירה ארכיאולוגית בחורבת ענים שביער יתיר (הרשאה מס' 6051-A; נ"צ 206012-97/584559-634), לקראת פיתוח האתר והכשרתו לביקור קהל. החפירה, מטעם רשות העתיקות, נוהלה על ידי א' שמואלי, בסיוע ד' עמית (ייעוץ מדעי), י' אלעמור (מנהלה), א' קחו, א' משיח וי' סעד (מנהל שימור), י' שפר (ייעוץ הנדסי), ע' אבו אלקיען וז' צפון (קק"ל), פ' פביאן (מג"ם וייעוץ ארכיאולוגי), א' פרץ (צילום שטח), ו' אסמן וי' שמידוב (מדידות ושרטוט), ב' עג'מי (בטיחות), חברת Sky View (צילומי אוויר), ר' שואף (סקר שימורי), נ' זאק (תכניות), כ' הרש (ציור כלי חרס), נ' ליפשיץ (ארכאובוטניקה), א' בוארטו (פחמן 14), ד"צ אריאל וא' ברמן (נומיסמטיקה), י' עבאדי רייס (כלי אבן), נ' כצנלסון (זכוכית), א' לסטר (ממצא מתכת), מ' שדה (ארכאוזואולוגיה) וא' איילון (ניתוח כלי עבודה חקלאיים ממתכת). כן סייעו א' אלג'ם, י' ישראל, ש' לנדר, ד' נחליאלי, פ' סונטג, נ"ש פארן, נ' שאול, נ' אייזיק, י' באומגרטן, י' גוברין, ט' אריקסון-גיני, צ' גרינהוט, ע' גרינפלד, ב' הר-אבן, י' חיימי, י' לוי, ר' שיק, ל' שפירא, ר' פרנקל ור' אבנר. תודה מיוחדת לע' שטרן וס' גבריאלי על הייעוץ וההכוונה בניתוח כלי החרס מהתקופה הממלוכית. החפירה התנהלה בד בבד עם עבודות שימור של מִנהל שימור ברשות העתיקות.
חורבת ענים נמצאת בחבל יתיר שבדרום הר חברון (איור 1). חבל ארץ זה הוא גבול גיאוגרפי בין הרי יהודה לנגב הצפוני ושוכן בספר המדבר. בראש החורבה השתמרה מצודה מתקופת הברזל, וסמוך לה בית כנסת מהתקופה הביזנטית. בחורבה עשרות מערות חצובות, תחומות בגדרות, ששימשו למגורים בתקופות האסלאמית הקדומה, הממלוכית והעות'מאנית (לסקירה נרחבת של תולדות המחקר ר' עמית תשס"ג:114–116). נחפרו שני מכלולים תת-קרקעיים: מערה ובה בית בד; ומבנה קשתות תת-קרקעי.
מערת בית הבד
המערה במערב החורבה היא חלק ממערה גדולה ובה חללים מספר. זוהו בה ארבע שכבות (I–IV). ייתכן שבמערה היה בית בד קדום לזה שנחשף. על כך מעידים כנראה שבר משקולת אבן מלבנית שנמצאה מקובעת ביסודות מתקן הריסוק של שכבה IV וגומחה חצובה בקיר המזרחי של המערה שייתכן ששימשה לעיגון קורה של מתקן סחיטה קדום. אפשר אולי לתארך שכבה זו למאות הד'–הו' לסה"נ.
שכבה IV (המאות הז'–הח' לסה"נ). בחזית המערה (איור 2) זוהתה חצר חצובה בקרקע, ובה גרם מדרגות (4.5 מ' אורך, 1 מ' רוחב; איור 3) בנוי מאבני גזית שהוליך לרצפת המערה. למערה חלל סגלגל (8 × 9 מ', 5 מ' גובה התקרה). במרכז חלל המערה, על הרצפה, נחשפה חציבה רדודה בסלע שמתארה עגול (2.2 מ' קוטר, 0.1 מ' עומק), ששימשה בסיס למתקן ריסוק, והונח בה אגן ריסוק עגול. בתקרת המערה, מעל המקום שבו ניצב אגן הריסוק, חצובה גומה (0.5 מ' קוטר) ששימשה לקיבוע ציר אנכי מעץ, שסביבו נעה אבן הריסוק. שבר של אבן ריסוק מאבן גיר נמצא משולב בשימוש משני בקיר השייך לשכבה III. במרחק של 1 מ' מדרום למתקן הריסוק נבנה מתקן סחיטה מטיפוס 'ניצבי יהודה', שנחשף בחלקו (1.8 × 2.3 מ'; איור 4). מהמתקן נחשף הנציב הימני ובור איגום עגול מאבן גיר. הניצב השמאלי לא שרד. המתקן נבנה על גבי מסד מאבני גזית. בשטח שבין שני הניצבים, מתחת למקום שבו היה בורג העץ, נבנה בור איגום עגול מאגן מאבן גיר (1 מ' קוטר חיצוני, 0.78 מ' קוטר פנימי, 0.69 מ' עומק). נראה כי בסוף המאה הח' לסה"נ יצא בית הבד משימוש.
שכבה III (המאות הט'–הי' לסה"נ). לאחר שהמערה הייתה נטושה במשך זמן מה, היא הוכשרה כנראה לשמש למגורים. חזית המערה נבנתה מחדש ושימשו בה מדרגות הכניסה המקוריות. אבן הריסוק שניצבה במרכז המערה כבר לא הייתה בשימוש והוצאה ממקומה. מעל מתקן הסחיטה נבנה קיר (1.1 × 0.4 מ'), ששימש כנראה מחיצה. בתום תקופה זו ננטשה המערה. תיארוך השכבה מתבסס על כלי חרס מהתקופה האסלאמית הקדומה, שנמצאו על הרצפה ובבור האיגום.
שכבה II (המאות הי"ג–הי"ד לסה"נ). המערה הוכשרה בשנית לשמש למגורים; חזיתה נבנתה מחדש באמצעות קירות שנבנו ללא אחידות והקפדה יתרה. הקירות בנויים מאבני גזית, שחלקן בשימוש משני (פן חיצוני: 0.5 × 4.5 מ', 3 מ' גובה). גרם המדרגות שופץ והפתח נבנה מחדש (0.62 × 1.50 מ'). בחלק המערבי של המערה נבנה קיר שצמצם את חללה. בחלל החדש נבנה קיר גזית שחילק אותו לשני חללים: צפוני ודרומי. לחלל הצפוני הותקנה כניסה נפרדת, באמצעות מסדרון חצוב בסלע (7.7 מ' אורך, 1.8 מ' רוחב, 1.5 מ' גובה). בחלל המערה נבנו שתי מחיצות מאבני גזית. על רצפת המערה נמצא מפלס חיים שכלל אפר, חרסים ועצמות בעלי חיים.
שכבה I (המאה הי"ט–המחצית ראשונה של המאה הכ' לסה"נ). הכניסות למערת בית הבד נחסמו באבנים וייתכן שחצר הכניסה למערה שימשה מכלאה לבעלי חיים.
מבנה קשתות תת-קרקעי
שכבה II (המאות הי"ג–הי"ד לסה"נ). בחלק המזרחי של האתר, בתוך מתחם תחום בגדרה, נמצא מבנה קמרון ובו שני מבנים תת-קרקעיים שלהם חצר משותפת. החצר נחפרה בחלקה (7 × 8 מ'), והיא פתוחה למזרח ותחומה משלושת צדיה במבנים תת-קרקעיים ובחדרים בנויים. רצפת החצר הושתתה על גבי הסלע הטבעי, מעליו מצע של אבני שדה קטנות וחלוקי נחל ומעליהם שכבה של טיח. על הרצפה נמצאו כמה מוקדי אש ושבר של אבן טחינה. מדרום לחצר נבנה קמרון (3.4 × 6.2 מ', 2.90–3.15 מ' גובה) שכוסה בעפר. חזית הקמרון בנויה מאבני גזית. לקמרון פתח שמידותיו הפנימיות והחיצוניות שונות, והגבהים אינם אחידים (הפתח הפונה לחצר: 0.7 × 1.7 מ', הפתח הפונה פנימה: 0.66 × 1.55 מ'; איורים 5, 6); אולי עדות לשלבים בבנייה. בקמרון שולבו שתי קשתות אבן, אחת בקדמתו ואחרת במרכזו. רצפת הקמרון הושתתה על אדמת טרה רוסה מעורבת באבן גיר כתוש ובאבנים קטנות, ועליה נמצא מפלס חיים ובו מוקדי אש, עצמות בעלי חיים וחרסים (איור 7). על הרצפה נבנו שני מתקנים משורה אחת של אבני שדה. בשלב זה נבנו כנראה בחצר שלושה חדרים מאבני גזית. במזרח החצר נחשף בשלמותו חדר (2.1 × 7.0 מ'), ובמערב נחשפו חלקית שני חדרים.
שכבה I (המאה הי"ט–המחצית הראשונה של המאה הכ' לסה"נ). במערב החצר נבנה קיר שנועד למנוע הידרדרות של עפר ואבנים אל החצר. על גבי סף הכניסה של מבנה הקמרון הונחה אבן גזית מלבנית, שנועדה כנראה למנוע כניסה של מי גשם אל חלל המבנה. על הרצפה נמצאו אפר, טין, קש ומחרשה ממתכת — עדות לפעילות חקלאית במבנה.
ממצא. התגלו כלי חרס מטין צלהב, האופייניים לתקופה האסלאמית הקדומה, וסירי בישול עשויים סטיאטית ('אבן סבון'). מהתקופה הממלוכית נמצאו כלי חרס העשויים באובניים ושפע של כלים העשויים ביד ומעוטרים במשיכות צבע אדום. כלי החרס משלהי התקופה העות'מאנית ומתקופת המנדט הבריטי כללו כלים ממשפחת 'כלי עזה השחורים' וכלים נוספים האופייניים לתקופה.
עמית ד' תשס"ג.
בתי הכנסת בחורבת מעון ובחורבת ענים והיישוב היהודי בדרום הר חברון. עבודת דוקטור, האוניברסיטה העברית. ירושלים.