נחפרו שלושה ריבועים (1–3; איור 1) ונחשפו מפלסי חיים (ריבועים 1, 2) ומשטח אבנים משופע בנוי היטב (ריבוע 3), ששימש כנראה ככֶּבֶשׁ שהוליך אל גשר שעבר מעל אפיק קדום של הירדן. על סמך תוצאות החפירה, עדויות ארכיאולוגיות מהתל, מקורות היסטוריים ותיאורים של עולי רגל וחוקרים קדומים, אפשר להציע שהגשר נבנה בתקופה האומיית ושימש עד לתקופה הממלוכית (המאות הז'–הט"ו לסה"נ).

 
ריבוע 1 (4 × 6 מ'; איור 2). התגלה קטע קטן של אדמה מהודקת וחלוקי נחל (L101), הניגש לקיר אבן הנמשך בציר צפון-מערב–דרום-מזרח (W104; כ-5 מ' אורך). קיר 104 נבנה מאבני בזלת גדולות ובינוניות, שלוכדו במלט-סיד קשה; הקיר נפגע מאוד בעת הנחת צינור מים מודרני. החפירה בריבוע זה הופסקה כתוצאה מהצפתו במי גשמים ועליית מפלס מי התהום. גודלן של אבני קיר 104 וסוג המלט דומים לאלה של קיר ארוך שנחשף בריבוע 3 (W108; להלן) במרחק כ-50 מ' מצפון-מערב לכאן; שני הקירות נבנו בכיוון דומה, אם כי לא זהה, ונראה כי הם שייכים לאותו מבנה.
 
ריבוע 2 (1.6 × 2.0 מ'). בחפירת בדיקה קטנה שנערכה לקראת עבודות של בזק נחשף קטע קטן של אדמה מהודקת (1.2 × 1.4 מ').
 
ריבוע 3 (כ-6 × 11 מ'; איורים 3, 4). נחשף קיר אבן ארוך (W108; כ-10 מ' אורך חשיפה, 0.85–0.90 מ' רוחב), התוחם את הצד המערבי של משטח משופע שרוצף בלוחות בזלת (L106) שהונחו על תשתית אבנים מוצקה (L109 ,L105). קיר 108 נבנה בקפידה משני פנים של אבני בזלת גדולות, מהוקצעות, ומאבנים קטנות יותר בתווך; אבני הקיר לוכדו במלט-סיד קשה, המכיל צדפים גרוסים. קיר 108 נמשך כמטר נוסף לכיוון צפון-מערב, מחוץ לשטח החפירה, אך קטע זה נפגע; נראה שהוא נמשך גם לכיוון דרום-מזרח, מעבר לתחום החפירה. ממערב לקיר נחשפו שרידים של תוספות בנייה שנבנו כחלק מן הקיר; הן נפגעו בעבודות במקום ולאחר עליית מפלס מי תהום בריבוע אי אפשר היה לבדוק אותן. הפן הפנימי של הקיר נחפר בשני מקומות, והתברר כי הוא שרד לגובה של שני נדבכים (L110), שטויחו בשכבה עבה של טיח הידראולי. שכבת הטיח נמשכת אופקית למזרח כמפלס של רצפת טיח (L111; איור 5), העובר הישר מתחת לתשתית האבנים של המשטח. מפלס המים הגבוה בריבוע לא אִפשר חפירה מתחת לשכבת הטיח, וייתכן שמתחתיה יש שכבות בנייה נוספות.
תשתית אבנים 105 ו-109 (5.0 × 7.3 מ') נחשפה בשטח שבו לא השתמרו לוחות הבזלת שהונחו מעליה; התשתית נחה הישר על שכבת טיח 111. היא כוללת שתיים או שלוש שכבות מהודקות של אבני בזלת בינוניות וקטנות; חלק מהאבנים שחוקות (איור 6). האדמה שבין האבנים הייתה מוצפת מים כתוצאה מהאיטום של שכבת הטיח שמתחת לתשתית, והיא הכילה שברי צדפים ושברי גוף שחוקים ממים של כלי חרס מהתקופות הרומית והביזנטית. תשתית האבנים משופעת לדרום-מזרח (208.01 מ' מתחת לפני הים בקצה הצפוני-מערבי, 207.56 מ' מתחת לפני הים בקצה הדרומי-מזרחי); יש הבדלי גבהים של 0.45 מ' בשטח שאורכו 7.3 מ'. ריצוף לוחות הבזלת 106, שהונח הישר על התשתית, השתמר בקצה הצפוני, הנמוך של המשטח; נראה שיתר אבני הריצוף נלקחו לשימוש משני לאחר שהגשר יצא מכלל שימוש. נחשפו שמונה שורות של לוחות ריצוף שהונחו בקפידה ללא חומר מלכד (איור 7). השורה הצפונית ביותר בריצוף כוללת תשעה לוחות בזלת גדולים (0.20–0.25 × 0.30 × 0.70–0.80 מ'), שהונחו לאורך ויצרו קצה ישר, בעוד שיתר שורות הריצוף נבנו מלוחות קטנים יותר שהונחו לרוחב (0.20–0.25 × 0.25–0.30 × 0.30–0.50 מ'). כמו שיפוע התשתית, כך גם שיפוע הריצוף עולה לכיוון דרום-מזרח (208.25 מ' מתחת לפני הים בקצה הצפוני-מערבי של הריצוף, 207.82 מ' מתחת לפני הים בקצה הדרומי-מזרחי של הריצוף); יש הבדלי גבהים של 0.43 מ' בשטח שאורכו 3.2 מ'. בין השורה החמישית מהקצה הצפוני של הריצוף לשורה השישית יש מדרגה קטנה.
ממזרח למשטח המרוצף ולתשתית נחפרה תעלת בדיקה באמצעות כלי מכני במטרה לחשוף קיר התוחם את המשטח ממזרח. בחפירה זו נחשף צינור ביוב בן ימינו בעומק של כ-4 מ' מתחת לפני השטח שפגע כנראה בהמשכו של המשטח למזרח ובקיר התוחם אותו ממזרח. כתוצאה מהפגיעה לא ברור מה היה רוחבו המקורי של המשטח המרוצף, אך אפשר לקבוע שהיה לפחות 5 מ'.
מסקנתנו היא שהמשטח המרוצף התחום בקיר היה חלק מכֶּבֶשׁ צפוני, שהוליך כלפי מעלה אל גשר שהיה בנוי מעל אפיק קדום של הירדן, וחיבר בין היבשה לתל בית ירח.
הממצא הקטן שתרם לתיארוך בניית הגשר וזמן השימוש בו כולל מעט שברי כלי חרס וכלי זכוכית וחמישה מטבעות שיתוארו להלן.
 
שברי כלי חרס. התגלו כ-250 חרסים בריבוע 3, רובם שברי גוף וכמעט כולם קטנים ושחוקים ממים. לא התגלו חרסים על ריצוף לוחות הבזלת או בין הלוחות. על תשתית האבנים ובתוכה התגלו חרסים, שמקצתם מתוארכים לתקופות הרומית והביזנטית, וכן מעט שברים של צינורות חרס וכמה שברים של כלים מזוגגים מהתקופות האומיית והעבאסית. בחפירת רצפת טיח 111, לצד קיר 108, התגלו כ-40 חרסים שחוקים, המתוארכים לתקופות הרומית והביזנטית. במרחק של כ-3 מ' מצפון לקצה הריצוף התגלתה הצטברות שפכים (L107; מידות 1 × 2 מ'), ובה מעט חרסים מהתקופות הצלבנית והממלוכית (מקום זה הוגדר בחפירה כריבוע 4, אך החפירה בו הופסקה בשלב מוקדם בשל הצפה). בשל היעדר שברים גדולים של שפות, כלים מוצגים החרסים הנבחרים בשני תצלומים, האחד של שברי כלים בצבע צלהב שהתגלו בתשתית האבנים 105 ו-109 ומתוארכים לתקופה האסלאמית הקדומה (איור 8), והאחר של שברי כלים מזוגגים ומצוירים ביד שהתגלו בלוקוס 107 ומתוארכים לתקופות הצלבנית והממלוכית (איור 9). הממצא הקרמי המועט מאפשר לקבוע כי הגשר מאוחר לתקופות הרומית והביזנטית, וזמנו כנראה בתקופה האסלאמית הקדומה.
 
שברי כלי זכוכית. בתשתית האבנים 105 ו-109 התגלו שישה שברים של כלי זכוכית, ובהם גביע יין, נר כלילה וכלי גדול, המתוארכים כולם לתקופה הביזנטית.
 
מטבעות. התגלו חמישה מטבעות, שלושה מהם על תשתית האבנים 105 ו-109. אלה כוללים מטבע של קונסטנטיוס הב' מאמצע המאה הד' לסה"נ (מס' ר"ע 143072) ושני מטבעות אומיים מהמאות הז'–הח' לסה"נ (מס' ר"ע 143071, 143074). שני המטבעות האחרים התגלו בהצטברות שפכים 107, ובהם מטבע מימי השליט בן האמירות הזנג'ית, מחמוד בן זנג'י (1146–1174 לסה"נ; מס' ר"ע 143075), ומטבע מימי השליט האיובי א-נאסר יוסף סלאח א-דין (1174 לסה"נ; מס' ר"ע 143073).
 
לחשיפת כבש הגשר יש לצרף נתונים נוספים שיש בהם להאיר את ההיסטוריה של הגשר. השאלות העולות בהקשר זה הן מהם התנאים שחייבו את בניית הגשר, לאיזו סמכות מרכזית היו המניע והאמצעים לבצע פרויקט זה, ובמהלך אלו תקופות שימש הגשר. להלן יוצגו המקורות ההיסטוריים והנתונים הארכיאולוגיים מהתל, למן התקופה הרומית ואילך, היכולים לסייע במתן תשובות לשאלות אלה.
 
מקורות היסטוריים. בתקופה הרומית הקדומה כתב יוספוס פלביוס שבשנת 67 לסה"נ, הקיסר הרומי וספסיאנוס ובנו טיטוס חנו עם שלושה לגיונות בסנבריס, במרחק שלושים פרסה מטבריה, כהכנה להתקפה על המורדים היהודים בטבריה ובטריכאה (מגדל; מלחמות ג, 447). בתקופה הביזנטית מוזכר בתלמוד כי האתר סינברי נמצא ליד בית ירח (ירושלמי, מגילה א, א).
הגאוגרף הסורי יאקות אל-חמאווי (1179–1229 לסה"נ) דיווח שהח'ליף האומיי מדמשק מועאויה אבן אבו סופיאן (661–680 לסה"נ) בנה את ארמון החורף שלו (קסר) באל-סינברה, 6 ק"מ מדרום לטבריה, בירת הפרובינציה ירדן (מקור ערבי המצוטט בתוך מאיר תשי"א). לפי אל-בלדורי, הארמון היה מאוכלס עונתית בח'ליפים מרואן אבן אל-חכם (683–684 לסה"נ) ועבד אל-מלכ אבן מרואן (685–705 לסה"נ). בשנת 744 לסה"נ נשבעו שבטים מירדן באל-סינברה, שהיה עדיין תחת שלטון אומיי, אמונים לשלטון תחת הח'ליף יזיד השלישי. נראה שאכלוס הארמון באל-סינברה פסק עם נפילת הח'ליפות האומיית לידי העבאסים סביב 750 לסה"נ, אך היישוב במקום, שכבר הפך כנראה לכפר, שכן עדיין במקום בשנת 979 לסה"נ, בעת שנפגשו שם נציגים של השושלות החמדאנית והפאטימית (Gil 1997:355).
בשנת 1113 לסה"נ נערך במקום, שכונה סאנה בוריה במקורות צלבניים, הקרב בין האיובים לבין בלדווין הא' מהממלכה הצלבנית הראשונה; צבא הצלבנים הפרנקים חנה ממערב לגשר. בחודש יולי 1187 חנה המחנה של צלאח א-דין באל-סינברה, בדרכו לקרב עם הצלבנים בקרני חיטין. נראה שהכפר לא המשיך להתקיים לאחר התקופות הצלבנית והאיובית, ולאחר המאה הי"ג לסה"נ נזכר במקורות ההיסטוריים רק הגשר באל-סינברה.
בשנת 1106 לסה"נ תיאר הצליין הרוסי אבוט דניאל שני גשרים החוצים את שני אפיקיו של הירדן: "נהר הירדן זורם מהכנרת בשני אפיקים, המרוחקים זה מזה שלוש יריות קשת, ולאחר מרחק מה הם מתאחדים לנהר אחד שנקרא הירדן. במוצא הנהר יש דגים בשפע ושני גשרי אבן איתנים שנבנו על קשתות, אחד מעל כל אפיק" (Le Strange 1896). מתיאור זה עולה כי במאה הי"ב לסה"נ זרם הירדן בשני האפיקים, וכי שני גשרים עברו מעליהם. גשרים אלה אִפשרו גישה מצפון ומדרום אל האתר באי.
בתקופה הממלוכית, במאה הי"ד לסה"נ, תיאר אבן פסל אללה את הצטלבותם של שני אפיקי הירדן בגשר של אל-סינברה. במאה הט"ו לסה"נ ציין קלקשנדי שהגבול בין הפרובינציה צפת לעמק הירדן הוא בגשר אל-סינברה שמתחת לטבריה, עדות כי הגשר היה נקודת ציון חשובה.
 
עדויות ארכיאולוגיות מהתקופות הרומית, הביזנטית והאומיית. בתל התגלו אך מעט ממצאים מהתקופה הרומית. אתר מחנה הצבא הרומי בסינבריס שעליו כתב יוספוס טרם התגלה; ייתכן שמחנה זה השתרע צפונית לגשר הצפוני שעל הירדן, במישור מוגבה המוכר בשם ארד אל-מלחה, שבו נמצאת כיום חצר כנרת (ר' איור 1). יתרה מזאת, ייתכן שמהחנייה הקצרה של הלגיונות הרומיים במקום נותרו רק עדויות מועטות.
בקצה הצפוני של התל נחשפה כנסיית שלוש אכסדרות מהתקופה הביזנטית (המאה הו' לסה"נ), ובה הובחנו בה כמה שלבי בנייה. לאחר שהכנסייה יצאה מכלל שימוש בסוף המאה הו' או בתחילת המאה הז' לסה"נ נבנה עליה מבנה בתקופה האסלאמית הקדומה (Delougaz and Haines 1960).
בשנות החמישים של המאה הכ' נחשף בתל בית ירח מבנה ציבורי מבוצר, שזוהה תחילה כבית כנסת מהתקופות הרומית והביזנטית (בר אדון תשט"ז) ומאוחר יותר זוהה מחדש כארמון מבוצר מהתקופה האומיית, שכלל בית מרחץ (Reich 1993; Whitcomb 2009:241242). בהתבסס על השרידים הארכיאולוגיים במקום, זיהויה של אל-סינברה מהתקופה האומיית עם תל בית ירח אינו עומד עוד בספק. בחפירות שנערכו לאחרונה נחשפו מתחת לרצפת הארמון מטבעות, המחזקים את תיארוך הקמת המבנה המרכזי לפרק הזמן שאחרי שנת 650 לסה"נ ואת בניית בית המרחץ הצמוד לו לסוף המאה הז' לסה"נ (גרינברג ופז 2010, שטח GB-T). נוסף על כך, צינורות הסיפון ההפוך שנחשפו בגדה המערבית של הירדן מלמדים כי בתקופה האומיית נערכו במקום עבודות הנדסה נרחבות במטרה לספק מים טריים לארמון (אלכסנדר 2013). בשטח התל לא התגלו מבנים מהתקופות הצלבנית והממלוכית.
 
דיון. המקורות ההיסטוריים והנתונים הארכיאולוגיים אינם תומכים בתיארוך בניית הגשר לתל בית ירח לתקופות הרומית או הביזנטית. הדרך הרומית הראשית מבית שאן (סקיתופוליס) לטבריה עברה כנראה ממערב לאפיקי הירדן, מבלי לעבור דרך התל עצמו. לעומת זאת, תומכים המקורות ההיסטוריים והנתונים הארכיאולוגיים בבנייתו של הגשר בתקופה האומיית (המאה הז' לסה"נ), בזמן שהיה שלטון מרכזי שהיו לו גם המניע וגם האמצעים להקמת גשר שיחבר את התל עם בירת המחוז, טבריה. הדרכים העיקריות בתקופה האומיית מרמלה, בית שאן ודמשק הגיעו לטבריה, דרך אל-סינברה, שם שכן ארמון החורף של הח'ליף (איור 10). בתקופה זו זרם נהר הירדן מהכנרת בשני אפיקים שיצרו ביניהם אי. על סמך הבחנה של משלחת בריטית מתחילת המאה הי"ט כי התל היה כנראה מוקף במים באופן מלאכותי (Irby and Mangles 1823:300), אפשר אף להציע שבאפיק הדרומי נערכו עבודות עפר במטרה ליצור חפיר שהקיף והגן על הארמון.
המקורות ההיסטוריים מציינים במפורש את גשר אל-סינברה כנקודת ציון בתקופות האיובית/הצלבנית והממלוכית, למן המאה הי"א ועד למאה הט"ו לסה"נ. במאה הי"ט ותחילת המאה הכ' תיעדו עולי רגל וחוקרים כמה גשרים קדומים שחצו את נהר הירדן מדרום לכנרת. גשרים אלה היו חיוניים למערך הדרכים הבינלאומיות הקדומות, שנמשכו ממזרח למערב וחיברו בין סוריה לחוף הים התיכון. הגשרים הראשיים שתועדו היו גשר עשר הקשתות באום אל-קנטיר (Jisr Umm el-Qanatir; המכונה גם גשר סמך) וגשר סיד (Jisr es-Sidd), המרוחקים בהתאמה קילומטר אחד ושני קילומטרים מהאפיק הדרומי של הנהר; וגשר מוג'מיה (Jisr el-Mujamieh) שמדרום לאיחוד הירמוך והירדן (למיקום גשרים אלה, ר' Conder and Kitchener 1882). הגשר באל-סינברה היה גשר מקומי ובדרך כלל נוסעים לא התייחסו אליו, והוצע כי הגשר באום אל-קנטיר, המרוחק כקילומטר מדרום לתל, הוא גשר אל-סינברה המתואר במקורות ההיסטוריים מימי הביניים (בן-אריה 172:1965, הערה 6).
עם זאת, שרידי שני הגשרים שהוליכו לאל-סינברה עדיין ניכרו בשנות העשרים של המאה הכ', והארכיאולוג הפיני סריסאלו סיפק פרטים על הגשר הצפוני, למרות שהוא ייחס אותו לתקופה הרומית: "קו העמודים התומכים של הגשר נמשך מפינת הקבוצה [חצר כנרת] ... עד לקצה הצפוני של ח' כרך... כיוון הגשר ב-50 מ' הראשונים לדרום-מזרח, לאחר מכן 94 מ' לכיוון מזרח ולבסוף עוד 50 מ' לכיוון דרום-מזרח, עד שהוא נעלם מתחת לכביש בן ימינו. השרידים הניכרים היום הם רק היסודות של הקשתות הישנות. לוחות האבן המסותתים של משטח הגשר נלקחו כולם. רק פה ושם השתמרו אבנים, ונותרו רק שלושה לוחות באתרם. הטיח מאוד חזק. ראיתי לוחות אבן מלוכדים בטיח חזק זה, שנלקחו מהגשר לשמש אבני ריצוף במושבה הסמוכה. יש סימנים של גשר נוסף מטיפוס זה בקצה הדרומי של האי, ממש ליד גשר בן ימינו העובר מעל מוצא הנחל כיום" (Saarisalo 1927:76–77).
בחפירה הנוכחית נחשף חלק מהכֶּבֶשׁ הצפוני של גשר עתיק זה מהתקופה האומיית, ובו קטע קטן מריצוף בזלת עשוי היטב, שסריסאלו לא ראה, ככל הנראה כי היה אז מכוסה באדמת הביצה.
 
לסיכום, קטע ריצוף הבזלת שנחשף שייך לכֶּבֶשׁ הצפוני המשופע של גשר שעלה לכיוון דרום-מזרח. הממצאים המועטים שהתגלו בחפירה תומכים בתיארוך בניית הגשר לתקופה האומיית ובהמשך השימוש בו בתקופה הממלוכית. לצד ממצאים אלה, העדויות הארכיאולוגיות מהחפירות בתל, המקורות ההיסטוריים והדיווחים של עולי הרגל וחוקרים המוקדמים, מובילים כולם להבנה שהכֶּבֶשׁ המרוצף היה חלק מגשר שנבנה בתקופה האומיית, ואולי מצמד גשרים, שקשרו בצפון ובדרום את היבשה עם הארמון באי אל-סינברה. הגשר המשיך לשמש עד סוף התקופה הממלוכית, ועם "בן זוגו", הגשר הדרומי, הוא היה כנראה גשר אל-סינברה שמוזכר במקורות מימי הביניים.