ברכס שועפט–בית חנינה פרוש מערך מחצבות. צמוד לרכס עובר תוואי של שתי דרכים רומיות עתיקות, דרך שכם ודרך בית חורון, שהובילו לירושלים (קלונר תשס"א [ב']:37). הקרבה לדרכים סייעה להובלת אבני הבנייה לירושלים וליישובים בקרבת המחצבות. באזור נסקרו ונחפרו בעבר מחצבות עתיקות רבות (קלונר תשס"א [א']: 18, 33, 49, אתרים 27, 77, 116 בהתאמה; עדוי 2009, אתרים 1, 2, 7, 9–12, 14–19), חלקן תוארכו לתקופה הרומית–ביזנטית (עדוי 2007; זילברבוד 2012; מזרחי 2008א'; מזרחי 2008ב').

 
שתי המחצבות (A ו-B) הן מטיפוס מחצבות חצר גדולות (ספראי וששון 4:2001, איורים 2, 3). בשתיהן טכניקת סיתות האבנים אשר הופקו מהן וכן גודל האבנים היו דומות, כפי שאפשר לראות מאבנים שלא נותקו (0.36 × 0.30 × 0.64 מ', 0.30 × 0.40 × 0.46 מ' מידות האבנים; איור 4), מהתשלילים שנשארו לאחר הפקת האבנים, מתעלות הפרדה בתחתית המחצבה (איור 5) ומסימני הסיתות בדופנות המחצבה. תעלות ההפרדה שחתכן טרפזי (10–13 ס"מ רוחב חלק עליון, 3–4 ס"מ רוחב חלק תחתון) מציגות ממדים אחידים בהתאמה לגודל האבנים שהופקו במחצבה. סימני סיתות אלכסוני זהים נראים בדופנות המחצבות (1–2 ס"מ רוחב, 0.5 ס"מ עומק; איור 6).
למחצבה הצפונית (שטח A; ב-L102–L100; אורך 25.5 מ', רוחב 12.5 מ', עומק 0.6–3.2 מ'; איור 7), מתאר דמוי האות H. למחצבה שני אגפים, דרומי וצפוני, זהים בממדיהם ומחוברים באגף צר. דופנותיה המזרחיות ישרות ואילו במערב שבע מדרגות חציבה היורדות מזרחה.
במחצבה שתי שכבות הצטברות: העליונה היא שכבת אדמת סחף בצבע חום כהה (0.5–1.0 מ' עומק) והתחתונה שכבת פסולת מחצבה הנמשכת עד לתחתית המחצבה (L101) ומורכבת ממשקע חום בהיר ושבבי אבני גיר רבים לבנים (8 × 10–2 × 4 ס"מ גודל). ככל שמתקרבים לתחתית המחצבה גודלם של שבבי החציבה קטן ובתחתית המחצבה הם קטנים מאוד (1 × 2 ס"מ בממוצע). בתחתית המחצבה צמידה גירנית מהודקת מאוד. השכבות הוסרו, ברוב שטח המחצבה, בכלי מכני, מלבד ריבוע חפירה ידני (L100; שטח 4 מ"ר; ר' איור 2).
למחצבה הדרומית (שטח B; ב-L202–L200; אורך 25.5 מ', רוחב 21 מ', עומק 0.7–4.4 מ'; איור 8) מתאר מלבני, הדפנות הדרומית והצפונית ישרות ואילו במזרח ובמערב מדרגות חציבה היורדות למרכז המחצבה. בשטח המחצבה אבנים שנותרו במקום לפני ניתוק. הצטברות השכבות דומה לזו שבשטח A וכוללת שכבה עליונה של אדמת סחף חומה כהה (1.0–1.5 מ' עומק) ותחתיה שכבת פסולת מחצבה, סדימנט חום בהיר עם שבבי אבני גיר לבנים רבים (15 × 20 ס"מ, 7 × 10 ס"מ, 1 × 2 ס"מ גודל). בפינה הדרומית-מזרחית הפרעה מודרנית (L201; איור 9). דופנות המחצבה פגועות – סדקים וסדימנט שונה בצבע אפרפר עם אבנים שבורות וגושי מתכת שעברו בליה. ייתכן שהפגיעה היא תוצאה של ניסיון חציבה או פעילות בנייה מודרנית.
במרכז המחצבה נפתח ריבוע חפירה ידני (L202, שטח 4 מ"ר; ר' איור 2). בתחתית המחצבה, בחלקה הצפוני, נמצא שבר של צמיד זכוכית שחור שסביבו דגם חבל מלופף. צמידים מטיפוס זה מתוארכים לסוף התקופה הרומית– תחילת התקופה הביזנטית, המאות הג'–הה' לסה"נ (Spaer 2001:199 Pl. 33:443).
 
לשתי המחצבות מאפיינים זהים וייתכן שפעלו בתקופה אחת. שיטת הפקת האבנים ומתאר המחצבה מעידים על ידע, תכנון מוקדם וארגון שאיפשרו עבודה של קבוצות פועלים אחדות בו בזמן.
קשה לתארך מחצבות שכן ברוב התקופות נעשה שימוש זהה או דומה בטכניקת החציבה. לכן יש לבדוק התאמה בין גודלו של יישוב בתקופת השיא שלו לבין גודלם ומספרם של המתקנים החקלאיים בני התקופה הממוקמים סביבו (ספראי וששון 2:2001). המחצבות הנידונות והמחצבות האחרות שנחפרו ונסקרו בעבר, נועדו לאספקת אבני בנייה לעיר ירושלים ואולי גם לאתרים נוספים בעורף הצפוני של העיר, בקרבת המחצבות, דוגמת ח' חוואנית, ח' אל-מע'רם וח' עדאסה (עדוי 2007). למרות הממצא הדל נראה כי ניתן לקשור את תיארוך המחצבות הסמוכות לאתר לתקופת הפריחה היישובית של ירושלים בתקופות הרומית–ביזנטית (המאות הג'–הה' לסה"נ).