בדופן הדרומית של ריבוע 1 (איור 2) נחשף קטע רצפה (לוקוס 19; 0.1×0.1 מ') עשוי חומר מליטה אפור. כחצי מטר מערבה נמצאו כמה אבני גוויל קטנות (לוקוס 10) שהיו שייכות כנראה לתשתית הרצפה. מתחת לרצפה נתגלתה שכבת חיים (לוקוס 20) הכוללת שרידי רצפה נוספת וכתם שרפה. ממזרח לרצפה זו נמצא קטע קיר המושתת על שכבת חול. הקיר נמשך לדופן הצפונית של הריבוע והוא בנוי אבני גוויל (0.10×0.15 מ', 0.5 מ' גובה). בשכבה זו (לוקוס 14) נמצא מטבע ביזנטי-ערבי המתוארך לאמצע המאה הז' לסה"נ (ר"ע 75805). 
בריבוע 2 נחשפה רצפה, עשויה חומר מליטה אפור (לוקוס 16; 1.0×0.6 מ') ומתחתיה שכבה דקה של גיר כתוש (לוקוס 17) שאולי גם שימשה רצפה. מתחת לשכבת הגיר נמצא מילוי (לוקוס 15) שהכיל מגוון רב של כלי חרס, אבן, מתכת, כלי מסטאטיט (איור 3) וכן פיסות אריג (ר' להלן), כולם מן התקופה האסלאמית הקדומה, המאות הט'–הי' לסה"נ.

 

כלי החרס

מרים אבישר
 
ריבוע 1. נמצא מכלול קטן של כלי חרס, בהם קערות מזוגגות, קערות פשוטות שאינן מזוגגות, קערות ממשפחת Fine Byzantine Ware, אגנים, קדרות קטנות, קערות בישול, קנקנים, בקבוקים וקנקני אנטיליה.
חלק גדול מהקערות המזוגגות (איור 1:4, 2, 4, 5) שייכות למשפחת Common Glazed Ware (Avissar M. 1996. The Medieval Pottery. In: A. Ben-Tor, M. Avissar and Y. Portugali. Yoqne‘am I: The Late Periods. Qedem Reports 3. Jerusalem. Pp. 75–78). הקערה הקטנה עם השפה המסולסלת דמוית צדפה (איור 2:4) אינה אופיינית למשפחה זו. את הקערה באיור 3:4 ניתן לזהות עם המשפחה המיובאת של Coptic Glazed Ware. הקערות ללא זיגוג (איור 6:4–9) מוכרות היטב באזור רמלה והן כנראה מייצור מקומי. כמות הקערות הגדולה מטיפוס Fine Byzantine Ware (איור 10:4–16) היו ברובן מעוטרות בדגמים צבועים אדום, שחור ולבן. הצורות העיקריות שייכות לטיפוסים 2A ,1E ,1D ו-2B של מגנס (Magness J. 1993. Jerusalem Ceramic Chronology, circa 200-800 CE. Sheffield. Pp. 193–201), המתוארכים לסוף המאה הז'–ראשית המאה הח' ועד למאות הט'–י' לסה"נ. טיפוס האגן הגדול עם עיטור הסירוק (איור 17:4) מאוד מוכר ובעל משך קיום ארוך כבר מסוף התקופה הביזנטית. הוא ממשיך להופיע כמעט ללא שינוי עד למאה הי' לסה"נ ואף מאוחר יותר. הקדרות הקטנות (איור 18:4–20) אופייניות למכלולי כלי חרס מרמלה וסביבותיה. כלי הבישול היחידים במכלול הן קערות בישול (איור 21:4) שגם להן משך קיום ארוך. כלים גדולים אלה עם הדפנות הדקות והידיות המחוברות מתחת לשפה אופייניים מאוד לתקופה האסלאמית הקדומה וכן קנקנים עם צוואר פשוט (איור 1:5, 2; Avissar 1996:147-149, Storage Jars Types 4 and 5). פכים מטין צלהב (איור 3:5, 4) נפוצים מאוד בתקופה האסלאמית הקדומה. פכים עם צוואר פשוט וכן פכים מעוצבים יוצרו בבתי היוצר ברמלה. הצפחת עם צוואר דמוי פמוט מרוכס (איור 5:5) מופיעה במכלולים פוסט-אומיים. הבקבוקים הקטנים דמויי הרימון (איור 6:5, 7) היו מאוד נפוצים ושימשו מכלים לנוזלים. כלי האנטיליה הפופולריים (איור 8:5) שימשו לדליית מים מבורות המים הקטנים שרמלה משופעת בהם.
המכלול הצנוע מריבוע 1 מצומצם מבחינה כרונולוגית מאחר שאינו כולל כלי חרס מזוגגים ועדינים וכן כלי בישול מזוגגים. משפחות אחדות במכלול כמו Fine Byzantine Ware ידועות כבר במהלך המחצית הראשונה של המאה הח' לסה"נ ואילו כלי החרס המזוגגים ומרבית כלי החרס מטין צלהב מופיעים רק במחצית השנייה של המאה הח' לסה"נ. לפיכך מוצע למכלול הריבוע טווח כרונולוגי שבין אמצע המאה הח' לסה"נ או מעט קודם לכן ועד לאמצע המאה הט' לסה"נ לכל המאוחר.
 
ריבוע 2. מכלול כלי החרס מריבוע זה נראה מעט מאוחר יותר, מופיעים בו טיפוסים שלא הופיעו בריבוע 1. מלבד הקערות המזוגגות האופייניות (איור 1:6–3), נמצאו גם קערות מזוגגות עדינות (איור 4:6, 5; Avissar 1996:78-82), קערה ממשפחת כלי בוהק (איור 6:6;Philon H. 1980. Benaki Museum Athens, Early Islamic Ceramics, Ninth to late Twelfth Centuries. London. Pp. 163–181, No. 454), כלי סלדון מיובאים מסין (איור 7:6, 8;Medley M. 1989. The Chinese Potter. A Practical History of Chinese Ceramics [Third edition]. Oxford. Pp. 115–118) וכן קרמיקה מקומית פאטימית מזוגגת (איור 9:6; Avissar 1996:87-90). כל אלה מתוארכים למאות הי'-הי"א לסה"נ. הקערות הפשוטות ללא זיגוג מטין צלהב (איור 10:6–12) הן מוצר אופייני לבתי היוצר של רמלה. כלים ממשפחת Fine Byzantine Ware (איור 13:6, 14) פחות נפוצים בריבוע זה. כלי בישול מזוגגים, כמו מחבת מזוגגת (איור 15:6) מופיעים רק לקראת סוף המאה הט' לסה"נ. הקנקנים עם השפה הפשוטה והכתף המסורקת (איור 16:6) נראים תוצר מקומי של אזור רמלה ואילו הקנקן עם השפה המרוכסת והכבדה (איור 17:6) היה במקור מירושלים או מסביבותיה (Magness 1993:230-231, Storage Jars Form 7). הפכים מטין צלהב (איור 18:6, 19) מופיעים למן מהמחצית השנייה של המאה הח' ועד לסוף המאה הי"א לסה"נ; התלת-ידית עם תושבת אגודל נוחה ומרשימה מעידה כנראה על אופנה מאוחרת שאליה שייכים גם הפכים השולחניים עם העיטור החתוך (איור 20:6). החרסים מטין צלהב שעליהם עיטור מוטבע ומחורץ (איור 21:6) או עיטור חרות ודקור (איור 22:6) הם ככל הנראה שרידים מן העבר. כלי חרס עם עיטורים כאלה נדירים בתקופה הפאטימית.
שבר ראש כלי זואומורפי (איור 7) מייצג משפחה הידועה כבר בתקופה האומיית אולם כלל לא ברור עד לאיזו תקופה שימשו הכלים.
המכלול הקטן מריבוע 2 מתוארך בעיקרו למאות הי'–הי"א לסה"נ ופריטים אחדים הם שרידי עבר.

 

אריג מרמלה

אורית שמיר
 
באתר, שתוארך על ידי החופר למאות הט'–הי' לסה"נ, נתגלו כמה חתיכות אריג (עד 4.5×4.5 ס"מ; איור 8) שדבקו לחפץ מברונזה והשתמרו הודות לבליה של הברונזה.
נעשה שימוש בטכניקת אריגה פשוטה לשתי מפשתן ולערב מכותנה, בשניהם צפיפות של 19 חוטים לס"מ. השתי עשוי בטוויית S בינונית והחוטים שלו דקים יותר מחוטי הערב העשויים בטוויית Z (בכיוון השעון). החוטים לא נצבעו ככל הנראה במקור, אולם בשל הבליה של הברונזה גונם ירקרק.
 
האריג מיוחד לאתר ורק אחדים מסוגו נתגלו בעבר בארץ, למשל במערה 38 בקרנטל (A. Baginski and O. Shamir. 2001. The Textiles, Basketry and cordage from Qarantal – Cave 38: the First Medieval Assemblage Discovered in Palestine. Archaeological Textiles newsletter 32, 2001, pp. 19–21). השימוש בכותנה ובפשתן יצר אריגה רכה שהיא גם חזקה. סיבי הפשתן ארוכים, חזקים וחלקים יותר מסיבי הכותנה ולפיכך שימשו בשתי. לאורגים המקומיים הייתה גישה לפשתן ולכותנה, אולם הפסקת גידולו של הפשתן גרמה לשימוש רב יותר בכותנה; עם זאת הפשתן עדיין זכה להערכה רבה אצל האורגים ולקוחותיהם.
 
כיוון האריגה המסורתי בארץ ישראל, למן התקופה הניאוליתית ועד ימי הביניים, היה טוויית S (בניגוד לכיוון השעון), להבדיל מכותנה שבאה מהודו, דרום ערב, איראן ועירק, שהייתה בדרך כלל בטוויית Z (ר' Mackie L.W. 1989. Textiles. In W. Kubiak and G.T. Scanlon. Fustat Expedition Final Reports 2, Fustat C. Winona Lake. Pp. 88-89).