התכשיטים עשויים סגסוגת מתכות שבה אחוז נמוך של כסף המעניק להם צבע בהיר מעט, והם משקפים מסורות המוכרות מן המאות הראשונות לאסלאם שהמשיכו להתקיים בתחומי איראן וחצי האי ערב; הם הגיעו לתחומי ארץ-ישראל בעקבות מסחר ותנועת עולי רגל לחאג' במכה ומדינה, שהביאה עמה טיפוסי כלים ותכשיטים שלא היו מוכרים עד כה באזור.

 
1. חלק של צמיד
מן הצמיד (4.5 ס"מ קוטר, 3 ס"מ רוחב) השתמר פחות ממחצית, ועליו כתמי בליה.
הצמיד עשוי לוח מתכת עבה המעוטר בשוליים בדגם דמוי חוטי פיליגראן ובמרכז ביחידות משולשות ופירמידליות לסרוגין עם דגמי כדורים ביניהן. בשולי הדופן יש שתי לולאות לסגירה שבתוכן השתלבה לולאה מרכזית שיצאה ממחציתו השנייה של הצמיד, והן הודקו בפין שהוכנס לאורכן.
עיטור לסרוגין בדגמים מחודדים ופירמידליים מוכר בתכשיטים אסלאמיים מן המאות הי"א–הי"ב לסה"נ, וחוזר ומופיע במאה הי"ט לסה"נ (Hasson R. 1987. Early Islamic Jewelry. L.A. Mayer Memorial Institute for Islamic Art, Jerusalem: 29, No. 15).
צמידים, וכן אצעדות שנועדו לזרועות ולקרסוליים, נענדו בזוגות. הצמיד מחקה צמידים העשויים כסף שנמצאו בנגב ובסיני ושיוצרו במצרים; אלה נעשו בריקוע עם דגם מרכזי דמוי-מקלעת (גורן א'. 1990–1993. תכשיטי נשים בדואיות בנגב ובסיני. ישראל – עם וארץ ז-ח: 291–300, לוח 10; Weir S. 1990. The Bedouin [British Museum Publications, 81]. London).
גוף הצמיד הוכן ביציקת חול ולאחר מכן הולחמו אליו העיטורים שבמרכזו. מקוטרו הקטן של הצמיד אפשר להסיק שנועד לילדה.
 
2. חרוז חרוטי
החרוז החרוטי (8.1 ס"מ אורך, 2.5 ס"מ קוטר מרבי) חלול, ולו בסיס כדורי שבו פתח ושבהמשכו לוחית חרוטית עם חתך דמוי משולש, המעוטרת לאורך הצלעות בחוטי פיליגראן. החרוז שלם, אך יש סימני מעיכות על הבסיס הכדורי ועל שלושת חלקי הלוחית החרוטית.
חרוזים מטיפוס זה העשויים זהב מוכרים בעולם האסלאמי מן המאות הי"א–הי"ב לסה"נ
 (Jenkins M. and Keene M. 1982. Islamic Jewelry in the Metropolitan Museum of Art. New York: No.42) ובהם תכשיטי כסף שמקורם בתימן ובאזור החוף בדרום עומאן מן המאה הי"ט לסה"נ (Hawley R. 2000. Silver. The Traditional Art of Oman. London: 56).
חרוזים כאלו מוקמו בקצה השרשרת עם סגר בהמשכם. כיוון שהחרוז גדול, אפשר להניח שהיה שייך לשרשרת המורכבת מחרוזים גדולים שנענדה על חזה של אשה.
 
3. חרוז דמוי בית קמע
החרוז הגלילי (8.1 ס"מ אורך, 1 ס"מ קוטר, 2.2 ס"מ קוטר כולל לולאות) עשוי לוח מתכת מרוקע ומקופל עם סיומות דמויות כיפה בקצוות, ומעוטר בשלוש רצועות, שבהן חוט גלי הנתון בין שתי רצועות עשויות חוטי פיליגראן. פני החרוז מעוכים, ובאחד מן הקצוות הכיפתיים יש נקב. לאורך החרוז שתי מערכות של לולאות לתלייה. טבעת עם שרידי שרשרת תולה על אחת מן הלולאות במרכז החרוז.
חרוזים גליליים עם סיומות כיפתיות בקצוות שימשו בית קמע שבתוכו הושם קלף שבו פסוקים מן הקוראן שמטרתם להגן על האדם העונד אותו מפני 'עין הרע'. בית הקמע תלה במרכז שרשרת כשמצדיו שני חרוזים קטנים יותר, שללולאותיהם החיצוניות חוברו חרוזים או פעמונים. בית הקמע המרכזי מכונה 'חִרְז' והחרוזים הצדיים נקראים 'ח'יאר' (בערבית: מלפפון), ככל הנראה בשל צורתם המוארכת. החרוז שלפנינו הוא אם כן מטיפוס חרוזי ה'ח'יאר'.
מסורת בתי הקמע מקורה באיראן קודם להופעת האסלאם, והיא מוכרת במהלך התקופה האסלאמית מחרוזים מן המאות הי"א–הי"ג לסה"נ שהוכנו בריקוע מלוח כסף ועוטרו בדגמים גיאומטריים ובכתובות בסגנון כופי ((Hasson 1987: Nos. 36, 37. מסורת זו המשיכה להתקיים בעולם האסלאמי ומקובלת גם כיום בין תכשיטים מסורתיים בחצי האי ערב, בירדן, במצרים ובצפון-אפריקה (Hawley 2000:33, 44; Weir 1990: Fig. 73).
 
מציאת חפצים המתוארכים לתקופה העות'מאנית המאוחרת (עד לסוף המאה הי"ט לסה"נ), באזור אינה מפתיעה. בחולות יבנה ובאזור פלמחים חיו באותה תקופה חקלאים ושבטים בדואיים. הכפר נבי רובין, כ-13 ק"מ ממערב לרמלה, נוסד בתקופה הממלוכית, במהלך המאה הט"ו לסה"נ, והיה מרכז של פעילות לאוכלוסייה המקומית. היו בו מסגד ומבנה קבורה, שלפי המסורת המוסלמית היה מקום קבורתו של ראובן בן יעקב. מעל המסגד התנשא מינרט שהתמוטט בתחילת שנות ה-90 של המאה הכ' לסה"נ, בשל פגעי מזג האוויר וכתוצאה מהזנחה. מעל פתח מבנה הקבורה מתנשאת כתובת ערבית מן התקופה הממלוכית חקוקה באבן: "בשם אללה הרחמן, הרחום. ציווה לבנות הקבר המבורך הזה, הוד מעלתו הנעלה סייף א-דין תמראז אלמודי אלאשרפי, מושל מחוז עזה, על נביא אללה רובין השלום". האתר, השוכן מדרום לנחל שורק, היה מוקף חומת אבני כורכר ובעל חשיבות רבה. כל שנה לקראת סוף הקיץ, עם תום האסיף, המקום היה זירה של עלייה לרגל (זיארה) והתקיימה בו הילולה שארכה לא פחות משלושים יום, שכללה בניית מחנה אוהלים וצריפים (איור 2). באירועים אלה, שהתקיימו עד קום המדינה, נטלו חלק רבבות מוסלמים מכל ארץ ישראל, שכן הזיארה בנבי רובין הייתה שנייה בחשיבותה רק לזאת שהתקיימה בנבי מוסא. היום המקום מוזנח ונטוש, למעט מתפללים יהודים ספורים שפוקדים את המקום במסגרת גילוי מחדש של 'קברי צדיקים'.
האתר בנבי רובין שגשג בתקופה העות'מאנית, וגילוי קבוצת התכשיטים משלהי התקופה בחולות יבנה, קילומטרים ספורים מדרום לו, מעיד על הפעילות הענפה והשוקקת שהתקיימה אז באזור.