לאורך שני הריבועים המזרחיים (B1 ו-B2) נמצאו שרידים של דרך מרוצפת ובמקביל אליה תעלה מטויחת. הדרך (כ-10 מ' אורך; 2.25–3.00 מ' רוחב; איור 1, 2) בנויה משתי שורות מקבילות של אבנים גדולות ובינוניות שהונחו על הקרקע, וביניהן ריצוף אבנים (1.0–1.5 מ' רוחב; כ-0.5×0.5 מ' גודל אבני הריצוף) נמוך ב-0.2–0.3 מ' מראשי השורות המקבילות. מעל הריצוף יש מילוי של אבנים קטנות ועפר אפור בהיר.

תשתית התעלה (0.7–1.0 מ' רוחב; איורים 1, 3) מאבנים בינוניות ועפר אפור בהיר. מעליה היו שתי שכבות טיח, התחתונה אפורה והעליונה אדומה, והן שרדו בכמה מקומות בריבוע ובחתכים. הטיח שהתגלה אופקי, אך הקצה המערבי שלו מתעקל כלפי מעלה (איור 3), לכיוון דופנות התעלה. מעל הטיח נוצרה שכבה דקה של טרוורטין.
הקרמיקה שנתגלתה בחפירת חתכים בדרך ובתעלה תוארכה לתקופות הרומית המאוחרת והביזנטית. בחפירת השכבה שמעל לתעלה התגלתה מעט קרמיקה מהתקופה האסלאמית הקדומה.
 
לצד שרידי הדרך והתעלה, וכן בריבוע המערבי (A1), לא התגלו ממצאים ארכיטקטוניים אלא רק אדמה חרסיתית חומה כהה עד אדומה ומעט חרסים שחוקים מהתקופות הכלקוליתית, הברונזה הקדומה 2, הפרסית וימי הביניים.
 
הטיח בתעלה אופייני לאמות מים, וככל הנראה היא הובילה את מימיו של מעיין חרוד ליעד לא ידוע. סוג הטיח שלה והקרמיקה שנמצאה בה מתארכים אותה לתקופה הביזנטית (פורת י', 1989. טיח באמות מים כאינדיקטור כרונולוגי. בתוך: עמית ד' ואחרים [עורכים]. אמות המים הקדומות בארץ ישראל: קובץ מחקרים: 67–69). הדרך מזכירה בצורתה דרכים מסיביות יותר, אך על פי מידותיה היא הייתה כנראה דרך מקומית או שביל סלול דומה לשביל שהתגלה באלוני אבא (חדשות ארכיאולוגיות 120), ואולי שימשה דרך שירות לאמת המים הצמודה אליה. חרס מכוסה טרוורטין מהתקופה האסלאמית שנמצא בחפירה מעלה את ההשערה שהאמה לא תוחזקה בתקופה זו ויצאה מכלל שימוש במהלכה.