לאחר הסרת שכבת תשתית בת ימינו (כ-0.8 מ' עובי) באמצעות כלי מכני נחשף מילוי אפור כהה ובו שרידי טיט מעורב בסיד, צדפים וחרסים רבים המתוארכים לסוף התקופה הביזנטית (המאות הו'–הז' לסה"נ).

מתחת למילוי נחשפו שני אגנים (לוקוסים 2, 3; 2.85×3.30 מ' מידות חיצוניות; איור 1) שביניהם חוצץ קיר (W5). קירות האגנים שמהם שרד נדבך אחד בנויים אבני כורכר מסותתות ומטויחים בטיח הידראולי ורדרד שהונח על גבי תשתית חרסים. היסוד בנוי מאבני גוויל המונחות ישירות על גבי החול, ורוחבו עולה על רוחב הקירות.
אגן 2 (1.3×2.3 מ') נחפר כולו ואילו אגן 3 נמשך אל מחוץ לתחומי החפירה ונחפר בחלקו
(1.2×2.3 מ'). רצפות שני האגנים נוטות קלות לדרום. בחלקה הצפוני נפגעה רצפת אגן 3 משוד אבנים, והתברר כי היא תוקנה ארבע פעמים לפחות וכי רום רצפת הטיח המקורית היה נמוך בכ-0.1 מ' מן המפלס המאוחר ביותר. למרות שלא נמצאה לכך עדות, סביר להניח כי בקרקעית האגן המזרחי נעשו תיקונים דומים. במרכז רצפת אגן 3, בצמוד לקיר הדרומי (W7) נמצא שקע, ובין נדבכי הקיר נחשף פתח שנסתם בעפר וטיט. על הקיר טיפסה מדרום רצפת טיח (לוקוס 4) הנמשכת אל מחוץ לתחום הריבוע.
ממזרח ומצפון לאגנים נחפר מילוי חום (לוקוס 6) המונח ישירות על גבי החול, כנראה תעלת היסוד של המתקן, ובו נמצאו שברי כלי חרס מסוף התקופה הביזנטית (המאות הו'–הז' לסה"נ).
 
מצב ההשתמרות והיקפה המצומצם של החפירה אינם מאפשרים לעמוד במדויק על השימוש במתקן, אף שהאגנים עשויים להיות בורות איגום של גת. נראה כי המתקן נבנה במהלך המאות הו'–הז' לסה"נ ויצא מכלל שימוש בסוף התקופה הביזנטית או בראשית התקופה האסלאמית הקדומה.