המערה (8.5 מ' אורך מרבי, 7.1 מ' רוחב, 3.5 מ' גובה; איור 1) שנמצאה מלאה בעפר, השתמרה בשלמותה למעט חלק מדופנה המזרחית שנפגעה במהלך עבודות הפיתוח. היא כללה שלושה חדרים (לוקוסים 53, 55, 57). במרכז תקרת המערה נמצא פתח מרובע (1.1 X 1.2 מ', 1.1–1.6 מ' גובה), ובדפנות הצפונית והמזרחית נמצאו שני מדרכי רגל שנחצבו לעומק 0.25 מ'. במפתח המזרחי של חדר 55 נבנה קיר בן 11 נדבכי אבן, למלוא גובה המערה, עשוי מחומר מלכד וטיח (איור 2). בחלקה התחתון של המערה נחצב לכל אורך הדפנות מדף ברוחב משתנה (0.4–1.0 מ'; 0.6–1.2 מ' גובה).

 

בדופנות המערה חצובים בסך הכל 114 כוכי קולומבריה, סדורים ב-2–4 שורות (טבלה 1), על פי רוב מעל מדף הסלע ובהתאמה לדופן. אין אחידות בחציבתם ומתארם (0.1 X 0.2 מ'–0.3 X 0.4 מ', 0.15–0.40 מ' עומק). לחלקם מתאר מרובע, לאחרים מתאר משולש או מקומר. המרווח ביניהם משתנה אף הוא (לרוב 0.2–0.5 מ'). מעל שורות הכוכים הרגילים ולכל אורך הדפנות של חדרי המערה נמצאו 11 'כוכי מדף' ארוכים במיוחד (עד 3.5 מ' אורך גובה ועומק ככוכי הקולומבריה האחרים).

טבלה 1: מניין הכוכים ופיזורם במערה

מס' חדר דופן מס' שורות מס' כוכי קולומבריה
53 צפון בתפזורת 6
53 מזרח דופן הרוסה לפחות 12
53 דרום 4 24
55 צפון 3 20
55 דרום 4 23
55 מזרח 4 9
55 מערב 3 11
57 מזרח בתפזורת 3
57 מערב 2 6
      סה"כ 114

על רצפת המערה, בחלק המזרחי של חדר 55, נחשף מיתקן האכלה ליונים (0.75 × 1.20 מ', 0.3 מ' גובה; איור 3) בנוי משני נדבכי אבנים, חלקו העליון קעור ומטויח.

הובחנו שתי שכבות מילוי: העליונה (לוקוס 54) לעומק 3.5 מ' מפני השטח, כללה אדמת טרה רוסה חומה, אבני שדה ואבנים מסותתות, שברי כלי חרס והרבה פסולת מודרנית; התחתונה (לוקוסים 53, 57) כללה עפר דק, בהיר יותר ושברי כלי חרס. בין שכבות המילוי, בעומק של 3.5 מ' מדרום ומתחת לפתח המערה, נמצאו שני לוחות אבן באתרם (0.25 × 0.70 מ' כל אחד; לוקוס 59), שהיו סמוכים זה לזה מתחת לפתח ומונחים אופקית. ייתכן כי שימשו בסיס להנחת סולם.

 

הממצא. נאספו שברי כלי חרס מרצפת המערה: סיר בישול מהמאות הא' לפסה"נ-המאה הא' לסה"נ (איור 4: 1), קנקנים מהמאות הג'-הב' לפסה"נ (איור 4: 4-2, 15, 16), קנקנים מהמאות הא' לפסה"נ-הא' לסה"נ (איור 4: 12-5, 17), נר מן המאות הב'-הא' לפסה"נ (איור 4: 13) וקערה מן המאות הג'-הב' לפסה"נ (איור 4: 14) שהם מדגם מייצג של כלל השכבה התחתונה, כולל לוקוס 59 (איור 4: 14–17) שחתם אותה. לא נמצאו כלים שלמים. רוב הכלים שנמצאו הם קנקנים. טיפוסי הכלים אופייניים לאתרי יהודה בתקופה ההלניסטית ותחילת התקופה הרומית, אך בעיקר למאות הב' והא' לפסה"נ.

 

מדרגת עיבוד. כ-40 מ' צפונית-מזרחית למערת הקולומבריום נמצאה מדרגת עיבוד שהיתה מכוסה בשפכי עפר; במדרון השלוחה נבנתה מערכת שנייה של מדרגות חקלאיות. בחפירה נחשפה מדרגה עיבוד לאורך 4.5 מ' שנשתמרה לגובה מרבי של 1.1 מ' בשלושה נדבכים (איור 5). המדרגה עשויה מאבני שדה מעובדות במגוון גדלים (0.2 × 0.3 × 0.2 – 0.5 × 0.5  × 0.6 מ'). בסיסה הונח על מגרעת סלע חצובה במדרון. חלקה המרכזי עשוי פן כפול של אבנים. על פי שיפוע המדרון ניתן להעריך כי הרוחב המרבי של שלח המדרגה הוא 5 מ'.

בין אבני המדרגה ובמגרעות הסלע החצוב נמצאו שברי כלי חרס מן המאות הב'-הא' לפסה"נ: קנקנים (איור 6: 7-1) ופכים (איור 6: 10-8) בדומה לחרסים ממערת הקולומבריום והם אופייניים לאתרי יהודה בתקופה ההלניסטית, אך בעיקר לימי החשמונאים.
 
מערות הקולומבריום נדונו רבות במחקר הארכיאולוגי. רבות מהן נסקרו באזור יהודה, 32 מהן בסקרי ירושלים (קלונר ע', תשס"א, סקר ירושלים האזור הדרומי; קלונר ע', תשס"ב, סקר ירושלים האזור הצפוני-מזרחי). ייעודן של מערות הקולומבריום לגידול יונים היה בתוצרי הלוואי של היונים, הן דשן לחקלאות הן בשר לאכילה. מספרן הרב מעיד על מרכזיותו של הענף בכלכלת התושבים באזור.
מיקום המערה נקבע בשטח חקלאי, בתוך אחת ממדרגות העיבוד. לחציבת המערה בסלע לעומק היו שני יתרונות עיקריים: א. מניעת חדירה של טורפים, נחשים ושאר מזיקים; ב. שמירה על טמפרטורה ממוזגת בקיץ ובחורף.
הגישה למערה היתה בעזרת סולם. מדרגת הסלע שנחצבה לאורך דופנות המערה נועדה לנוחות הפועלים בה.
את הממצא מהשכבה התחתונה, המתוארך לתקופות ההלניסטית והרומית, יש ככל הנראה לפרש כפסולת שנשפכה למערה אחרי שזו יצאה משימושה המקורי בשלהי התקופה החשמונאית-הרודיאנית. מעידים על כך לוחות האבן שחתמו את שכבת השפכים והחרסים שנמצאו מתחתם (איור 4: 14–17). תאריך חציבתה של המערה איננו ברור, אך הופעתן של מערות קולומבריום באזור החל בתקופה התלמית במאה הג' לפסה"נ (טפר י', 1986, עלייתו ונפילתו של ענף גידול היונים בארץ, אדם ואדמה בארץ ישראל הקדומה, א' אופנהיימר, א' כשר וא' רפפורט עורכים, ירושלים, עמ' 196-195). לא ברור אם ייעודה המקורי של המערה המשיך גם בשלב זה. השפכים המאוחרים שנמצאו מעל השכבה התחתונה מונעים את קביעת סיום הפעילות במערה. מערות כאלו שימשו באזור עד המאה הב' לסה"נ (שם, עמ' 196-170).