נחפרה מחצבה בינונית ועמוקה מאוד (9.7 × 13.7 מ', 3.8 מ' עומק מרבי; איור 2), מטיפוס מחצבת חצר (ספראי וששון תשס"א:4). האבנים שנחצבו דומות בגודלן (0.36 × 0.36–0.60 × 0.60 מ' בממוצע). לתעלות ההפרדה (0.10–0.13 מ' רוחב בחלק העליון, 0.03–0.04 מ' רוחב בחלק התחתון; איורים 3, 4) חתך טרפזי, וממדיהן מתאימים לאבנים שהופקו במחצבה, ולא נותקו. בדופנות המחצבה נראים סימני סיתות אלכסוני (1–2 ס"מ רוחב, 0.5 ס"מ עומק; איור 5). למחצבה דפנות ישרות בצדה המערבי; בחלקיה המזרחי והדרומי שמונה מדרגות חציבה, היורדות לכיוון מרכז המחצבה. אפשר להבחין בשתי שכבות הצטברות: השכבה עליונה היא אדמת סחף חומה כהה (0.5–1.0 מ' עומק), ומתחתיה שכבת פסולת חציבה המורכבת מסדימנט חום בהיר ומשבבי אבני גיר לבנים רבים (2–7 × 5–10 ס"מ גודל ממוצע). שכבת הפסולת מגיעה עד לתחתית המחצבה (L100). ככל שמתקרבים לתחתית המחצבה גודלם של שבבי החציבה קטן, ובתחתית גודלם קטן במיוחד (1 × 2 ס"מ בממוצע). בתחתית המחצבה נמצאה צמידה גירנית מהודקת מאוד. ברוב שטח המחצבה הוסרו שכבות אלה בכלי מכני, פרט לריבוע חפירה ידני בצדה המערבי (L101; שטח 4 מ"ר), המציג מאפייני הצטברות דומים. תחתית המחצבה, 'אמבטיית המחצבה', חולקה לשניים בשורה של שקי חול, וחציה הדרומי לא נחפר (איור 6). ממצא החרסים היה דל ואי אפשר לתארכו.

 
שיטת הפקת האבנים ומתאר המחצבה מעידים על ידע, תכנון מוקדם וארגון, שאפשרו לכמה קבוצות של פועלים לעבוד בו זמנית. ככלל קשה לתארך מחצבות, שכן בכל התקופות נעשה שימוש דומה בטכניקת החציבה (ספראי וששון תשס"א:2). המחצבה והמחצבות האחרות שנחפרו ונסקרו באזור נועדו לאספקת אבני בנייה לירושלים, ואפשר שגם לאתרים אחדים בעורף הצפוני של העיר, בקרבת המחצבות, למשל ח' חוואנית, ח' מע'ארם וח' עדאסה (עדוי 2007). למרות הממצא הדל, אפשר לקשר בין המחצבה למחצבות הסמוכות, שתוארכו לתקופות הרומית והביזנטית (המאות הב'–הו' לסה"נ).