מן המבנה הצלבני שרד מעין מסד (W900) רחב ומסיבי, שכיוונו מזרח–מערב. בחלקו המערבי הוא צר, דמוי קיר (2.5 מ' רוחב), ובחלקו המזרחי הוא רחב (עד 7 מ' רוחב; L60). ייתכן שחלקו הרחב של המסד נשא מגדל. מן המבנה נחשפו רק ארבעה עד שבעה נדבכים (כ-1.5 מ' גובה), מבלי שבסיס הקירות נחשף. הפן החיצוני של המסד בנוי אבני גזית מכורכר, גדולות במיוחד (0.7–1.0 מ' אורך, 0.45 מ' רוחב, 0.5 מ' גובה ממוצע; איור 3). ליבת המסד הכילה אבני גוויל קטנות ובינוניות, אבני גזית וחוליות עמודים עגולות, שביניהן חומר מליטה על בסיס סיד וחול בגוון כתום, ובה מעט חרסים מהתקופות הביזנטית והצלבנית. לצד הפאה המזרחית של המסד נבנו חמש מדרגות מאבני גזית מכורכר (W802; איור 4), היורדות מצפון לדרום אל רחבה מפולסת (L80). מדרום לרחבה מדרגות העולות דרומה בתוך מסדרון (L61). בפאה המערבית של החלק הרחב, לצד מקום החיבור לחלקו הצר של המסד, נמצא פתח סתום באבני גזית (W406; איורים 5, 6), שהוביל לחדר מקורה בכיפה (כ-2 מ' קוטר), הבנויה אבני גזית מכורכר. מבנה הכיפה התמוטט בחלקו ולא נחפר. חרסים שנלקטו בשרידי מפולת הכיפה מתארכים אותה לתקופה הצלבנית.

המסד נמצא מכוסה בשכבת חול. בחול שכיסה על המדרגות שבמזרח המסד (L82–L80) נמצאו בעיקר חרסים המתוארכים למאות הי"ט–הכ' לסה"נ, ואחדים המתוארכים לתקופה הצלבנית.
 
אל המסד הוצמדו בתקופה העות'מאנית שלוש אומנות: W803 ממזרח, W405 מצפון ו-W404 מצפון לחלקו הצר (איור 6). האומנות, הבנויות בציר כללי צפון–דרום, נבנו מאבני כורכר מסותתות בתלכיד של סיד-אדמה בצבע חום, עם אבני גוויל קטנות בליבה. ציר הבנייה של האומנות מוסט מעט מזה של המבנה, אך מתאים לשרידי קירות הנסמכים אל חומת דאהר אל-עומר, המרוחקת כ-5 מ' מצפון לחפירה; דומה על כן כי האומנות היו חלק מקירות המחסנים שנסמכו לחומה. אל המסד נסמכה מדרום תעלת מים מטויחת, שנישאה על יסודות מאבני גוויל בינוניות (כ-45 ס"מ רוחב) והוקמה אף היא בתקופה העות'מאנית. את התעלה תחם מצפון הפן החיצוני של המסד, ומדרום היא נתחמה בקיר מאבני גוויל מסותתות חלקית (W402; כ-25 ס"מ רוחב, כ-15 ס"מ עומק; ר' איור 2); שני הקירות טויחו בטיח בגוון אפור כהה. חרסים ממילוי התעלה (L52) ומהחתך שנעשה בתעלה ובתשתיתה (L62), ובהם שברי מקטרות, מתוארכים למאות הי"ט–הכ' לסה"נ. התעלה נמצאה בעומק של כ-0.6 מ' מפני השטח, מתחת לתשתית ולאספלט של מגרש החניה המודרני.
 
נמצאו מעט כלי חרס מהתקופה הרומית המאוחרת, ובהם טיפוס קנקן המוכר היטב בגליל המערבי (איור 1:7). רוב הממצא, מקומי ומיובא, מתוארך לתקופה העות'מאנית המאוחרת. בין הכלים המקומיים קנקן (איור 2:7), פך מעוטר בסירוק (איור 3:7) וקערה על רגל (איור 4:7) שעל פי שרידי הפיח על השפה ייתכן ששימשה נר. בין הכלים המיובאים כלי בישול וכלים מזוגגים. אחד מכלי הבישול פתוח וידיתו חלולה, וייתכן שיובא מדרום צרפת (איור 5:7). כלי בישול קטן נוסף, המזוגג בחלקו הפנימי, יובא כנראה מאיי הים האגאי (איור 6:7). בין הקערות המזוגגות שני טיפוסי קערות, הנפוצות מאוד בעכו ומתוארכות למאה הי"ט: קערה מעוטרת בצביעה בחיפוי מדידימוטכו שביוון (Didymóteicho Ware; איור 7:7) וקערה צבועה במנגן מצ'נאקלה שבתורכיה (Çanakkale Ware;איור 8:7). נמצאו גם ספל מעוטר בצביעה מקוטכיה שבתורכיה, המתוארך למאה הי"ח לסה"נ (Kütahya Ware; איור 9:7); שלוש מקטרות חרס מחופות באדום, המתוארכות למאה הי"ט לסה"נ (איור 1:8–3); ושני מצתי צור (gun flints; איור 4:8, 5), כנראה מצור מקומי, המתוארכים למאה הי"ט לסה"נ. פריטים דומים מצור מקומי ומצור מיובא נמצאו בחפירות בעכו וביפו (חדשות ארכיאולוגיות 124).
 
המסד, הבנוי מאבני גזית גדולות במיוחד, והכיפה הבנויה גזית מעידים כי השרידים שייכים למבנה ציבור איתן מאוד. המדרגות המשולבות במבנה הוליכו לקומה נוספת או למגדל. אף שמן המבנה נחשף רק חלקו העליון, ידוע מן הממצאים בחפירות הרבות שנערכו באזור כי עומק השרידים מגיע לשישה מטרים נוספים. ייתכן, על כן, כי השרידים שנחשפו הם הקומה השנייה של המבנה. אף שרוב המילויים בחפירה מתוארכים למאות הי"ט–הכ' לסה"נ, נראה כי המבנה קדום יותר. על פי אופי בנייתו יש לשייכו לתקופה הצלבנית. על פי מפות העיר עכו מן התקופה הצלבנית מיקומו היה בגבול המזרחי של הרובע ההוספיטלרי. האומנות הצמודות לחלקו הצפוני של המסד ותעלת המים הצמודה לו מדרום מלמדות כי חלקו העליון של המבנה (עד גובה 1.5 מ') היה גלוי על פני הקרקע בעת שבנו את האומנות ואת התעלה במאות הי"ט–הכ' לסה"נ. האומנות שייכות למבנה מחסנים שהוצמד לחומות דאהר אל-עומר (1750–1775), ותעלת המים שייכת כנראה לגני הפחה שהיו במקום בתקופה העות'מאנית (המאות הי"ח–הכ' לסה"נ).