מרבית השרידים האדריכליים והממצא הקטן שנתגלו בחפירה מקורם במבנה שנבנה במהלך התקופה האיובית (אמצע המאה הי"ב לסה"נ), שהשימוש בו נמשך לאורך כל התקופה הממלוכית (סוף המאה הי"ד או ראשית המאה הט"ו לסה"נ). למבנה אולם מרכזי, מלבני וארוך, בציר צפון–דרום, ולפחות שני חדרים נוספים במזרח המבנה ובמערבו. החדר המזרחי שולב במבנה מודרני סמוךואילו החדר המערבי נחפר רק בחלקו בשל בעיות בטיחות. שני פתחים הובילו אל מחוץ לאולם, אל כל אחד משני החדרים הסמוכים. הקירות נבנו מאבנים מסותתות בגסות, וכתוצאה מכך הנדבכים אינם אחידים. אבנים גדולות, מסותתות היטב נתגלו רק במשקופים (איור 2). הקירות תוקנו ונבנו מחדש פעמים אחדות, אולי בשל נזק שנגרם מרעידות אדמה, כמו זו שאירעה בשנת 1303 לסה"נ, או בשל בליה טבעית. עובי הקירות (1 ​​מ') מצביע כי הייתה למבנה קומה שנייה. ייתכן כי החדרים שתוארו כאן שימשו מרתף.
במהלך התקופה הממלוכית הוסף קיר מחיצה באולם המרכזי. לתקופה זו יוחסו שתי רצפות; בין הרצפות נחשפה הצטברות (0.4 מ' עובי), המעידה כי המבנה ניטש לזמן קצר במאה הי"ד לסה"נ, אולי בשל המגפה שפקדה את ירושלים בשנת 1346/7.
מדרום לאולם המרכזי משתרע בור מים גדול חצוב בסלע, שאליו הובילה כניסה בנויה ולה משקוף גדול (איור 3). לא ברור מתי נחצב הבור, ועם זאת שברי כלי החרס המאוחרים ביותר מתוך המילוי מתוארכים למאה הט"ו לסה"נ.

הקירות היציבים והרחבים של המבנה מימי הביניים שימשו יסוד לבניין שנבנה במהלך המאה הי"ז לסה"נ. נראה כי מבנה זה היה עדיין בשימוש בסוף התקופה העות'מאנית (המאה הי"ט וראשית המאה הכ').

איכות הבנייה ואופי הממצא הקרמי וכלי הזכוכית מרמזים כי תושבי המבנים מימי הביניים ומהתקופה העות'מאנית היו אנשים פשוטים.