מסקרים וחפירות קודמים באתר עולה כי המצודה נבנתה בשלהי המאה הז' לסה"נ על ידי החליף האומיי עבד אלמלכּ (685–705 לסה"נ) על שרידיו של יישוב ביזנטי. המתחם היה חלק ממערכת ההגנה החופית בארץ-ישראל, שנועדה למנוע פשיטות ביזנטיות מהים. המערכת כללה שרשרת של ריבאטים (מצודות ומצדים) ומחראס'ים (מגדלים), ששמרו על קשר עין ואפשרו איתות על סכנה והזעקת תגבורת מבירת המחוז, רמלה (Masarwa 2006). בשנת 1033 ככל הנראה חרבה המצודה ברעידת אדמה וננטשה. בתקופה הצלבנית שופצה המצודה ויושבה מחדש, ושמה שונה לקסטל ברואר. היא ננטשה סופית לאחר גירוש הצלבנים מהארץ בשנת 1290. בהמשך שימשו המבנים מקלט ארעי לנוודים. באתר נשתמרו שרידי חומות המצודה שמתארן מלבני והן בנויות אבני כורכר מסותתות, התוחמות את השטח (כ-60 × 40 מ'). בצד הפנימי של החומות נבנו שתי קומות של מחסנים וחדרים. למצודה שתי כניסות: במזרח – מהיבשה ובמערב – מהים. מגדלים עגולים הוקמו בפינות המערביות של המצודה ומשני צדי השערים, במערב ובמזרח. המגדלים בפינות המזרחיות היו מרובעים. בחצר המצודה התגלו שתי בארות: בחלקה הצפוני ובחלקה הדרומי. מעל הבאר הדרומית (L515) נבנתה במה (כ-1 מ' גובה) שמובילות אליה ארבע מדרגות. צמוד לבמה ניצבו שני עמודי שיש, כנראה בשימוש משני, שנשאו מתקן שאיבה. מדרום לבאר נחפר מאגר מים, שניקז מי גשמים דרך מרזבי חרס. פיר הבאר נחפר בעבר עד לשכבת המים (חדשות ארכיאולוגיות 112: 126–128; איור 2).

 
שחזור מפלסי ים קדומים על פי בארות עתיקות
מפלס פני הים הוא אחד הסימנים לשינויי אקלים גלובליים. ככלל, בתקופות קרות מפלס הים יורד ובתקופות חמות מי הקרחונים מפשירים, זורמים לאוקיאנוסים ומעלים את מפלס הימים. מפלס ים יחסי (relative sea level) בכל אתר חופי הוא שקלול של גובה פני המים הממוצע ותנועות אנכיות של היבשה. היציבות הטקטונית היחסית והאיזוסטזיה בעלת הקצבים הנמוכים של רצועת החוף הארץ-ישראלי מאפשרת לתלות את השינויים במפלס הים היחסי בשינויים בנפח המים שמקורם בגורמים גלובליים ואזוריים. י' ניר מהמכון הגיאולוגי פיתח שיטה שלפיה אפשר להסיק על מפלסי ים קדומים על פי עומק בארות המצויות עד 100 מ' מקו החוף; ברצועה זו מי התהום המתוקים צפים על פני מי התהום המלוחים בשל הבדלי צפיפות. בארות עתיקות נחפרו לעומק המאפשר איזון עדין בין קיום גובה מינימלי שהספיק לטבילת כלי שאיבה (5–±40 ס"מ) גם בשיא תקופות יובש לבין המלחת הבאר במי ים.
 
מידות וממצאים
הבאר העגולה (כ-1.1 מ' קוטר) בנויה מ-28 נדבכי אבן כורכר. בנדבכיה נחצבו זו מול זו שתי מגרעות לכל אורך הפיר (כ-5 ס"מ עומק, כ-10 ס"מ רוחב; איור 3). גובה שפת הבאר 5.2 מ' מעל גובה הים הממוצע, עומק הנדבך התחתון 28 ס"מ מתחת לגובה הים הממוצע. בתחתית הפיר נמצאו חרסים אחדים, מרביתם לא אינדיקטיביים, בהם שבר כתף של קנקן אנטיליה שזמנו התקופה האסלאמית הקדומה, שהתגלה מתחת לאחת מאבני הנדבך התחתון. בקרקעית הבאר התגלתה שכבת אבני קונגלומרט חופי שטוחות.
הבאר נחפרה ככל הנראה בעת הקמת הריבאט בתקופת שלטונו של החליף עבד אלמלכּ. למצודה נדרשה כמות גדולה של מי שתייה לאנשים ולבהמות שהתגוררו בה ובסביבתה הקרובה. האחידות בבניית פיר הבאר מעידה שעומקה המקורי נשמר ונדמה כי היא לא שופצה במרוצת השנים. המגרעות המנוגדות לאורך הפיר שימשו מסילות למתקן קנקני האנטיליה שהורכב על גבי עמודי שיש. שכבת אבני קונגלומרט חופי הונחה בקרקעית הבאר לשיפור איכות המים ולצמצום הרחפה – העכרת המים בחול – בעת השאיבה. נראה שהמים שנשאבו מן הבאר עברו דרך בריכה לשיקוע חול וזרמו אל המאגר שמדרום לה. ייתכן שבעת שפל, מפלס מי התהום היה נמוך מסף השאיבה ומתקן קנקני האנטיליה הופעל בשעות הגאות, למילוי המאגר שמדרום לבאר.
 
 

 
Masarwa, Y. 2006. From a Word of God to Archaeological Monuments: A Historical-Archaeological Study of the Umayyad Ribāts of Palestine. Ph.D. Dissertation. Princeton University.

Nachlieli, D. 2008. Ashdod-Yam. In E. Stern, H. Geva and A. Paris, eds. The New Encyclopedia of Archaeological Excavations in the Holy Land 5, Supplementary Volume. Jerusalem. Pp. 1575–1576.