בחודש נובמבר 2007 נערכה חפירת בדיקה בחלק המערבי של רכס כורכר חשוף בשכונת רמת אביב ג' בתל אביב (הרשאה מס' 5294-A; נ"צ 180992-1105/670248-351), לקראת בנייה. החפירה, מטעם רשות העתיקות ובמימון חברות ג' אל המים וחברת אחוזות החוף, נוהלה על ידי אק"מ ואן דן ברינק, בסיועם של ש' יעקב-ג'אם (מנהלה), א' האג'יאן (מדידות), צ' שגיב (צילום שטח) וא' אקרמן (גיאומורפולוגיה). אנליזות של התפלגות מקטעי הגודל של חלקיקי הקרקע והסדימנטים נעשו במעבדת שירות השדה של מרכז המחקר החקלאי האזורי בצמח שבעמק הירדן.
הסרה של שכבת החמרה הטבעית שמכסה את השטח (160×165 מ') נעשתה בעזרת כלים מכניים. נחשפה שכבה של קרום סידני קשה ומתחתיה 133 בורות במגוון גדלים שנחצבו בתוך סלע הכורכר (איור 1). הבורות היו מלאים בגושי סלע (כ-10 ס"מ קוטר) ושכבות של סדימנטים דקים. במהלך החפירה הסתבר שרק בארבעה מן הבורות היו שרידים ארכיאולוגיים ובשל כך הופנתה תשומת הלב לתהליכים הגיאומורפולוגיים שגרמו ככל הנראה ליצירת התופעות הטבעיות בסלע הכורכר.
האתר ממוקם על מדרון מערבי של אחד מרכסי הכורכר המרכיבים את מישור החוף שכיוונם הכללי מקביל לקו החוף. הקרקעות הנפוצות ברכסים אלה הן קרקעות חוליות אדומות (Singer A. 2007. The Soils of Israel. New York). תצורות גיאולוגיות וקרקעיות אלה נוצרו בהשקעת חול לאורך מישור החוף שחלו בו תהליכים של התייצבות של דיונות חול, התלכדות הדיונות לסלע כורכר ותהליכי פדוגנוזה יוצרי קרקע (Porat N., Wintle A.G. and Ritte M. 2004. Israel Journal of Earth Sciences 53:13–25). כיסוי הדיונה בצמחיה הוא אחד הגורמים העיקריים בהתייצבות החול (Tsohar H. 2000. Israel Journal of Earth Sciences 49:189–196). התגבשות הכורכר התרחשה במחזור הרטבה והתייבשות בדיונות החול. חלחול מי הגשמים מראש הדיונה לחלקיה הנמוכים הוביל סידן מומס לעומק הדיונה. בעת ההתייבשות התרחשה התגבשות משנית של סידן שלכד את גרגרי החול לסלע (Almagor A. 2005. The Mediterranean Coast of Israel. Jerusalem).
היווצרות הקרקעות התרחשה בעקבות תהליכים פדוגנטיים בדיונות החול שכללו שטיפה של הסידן והשקעת חרסית, ככל הנראה תוצאה של הצטברות אבק איאולי (Dan J. and Yaalon D.H. 1966. Trends of Soil Development with Time in the Mediterranean Environment of Israel. Transactions of the International Conference of Mediterranean Soils, pp. 139–145. Madrid). מבין הקרקעות החוליות, החמרה היא הקרקע הנפוצה באזור ומאופיינת בצבע אדום והרכב סידן חרסיתי חולי. קרקע זו מצויה על מדרונות יציבים ומתונים המעובדים באינטנסיביות בימינו.
הרכס של אתר החפירה מורכב מכורכר של תצורת דור המאופיינת במבנה למינרי והמכוסה בקרקע של חמרה חולית אדומה מתצורת נתניה (נצר מ', תש"ן. שינויי אקלים בתקופת ההולוקון והשפעתם על עיצוב הנוף בגוש דן ועל התישבות האדם באזור זה. חיבור לשם קבלת תואר דוקטור. אוניברסיטת בר אילן. רמת גן).
באתר נערך אפיון גיאומורפולוגי וסדימנטולוגי שבחן בעיקר את יחידה F100 (איור 2). שכבות הקרקע והסדימנטים בחתך אופיינו לפי המבנה, הטקסטורה והצבע. גרגרים דקים במקטע של 2000-2 μm נבדקו בשיטת ההידרומטר וגרגרים גדולים יותר במקטע של 4000-2000 μm נבדקו בסינון יבש. בחתך של 100F הובחנו שלושה רבדים עיקריים (טבלה 1). התפלגות גודל הגרגרים בכל רובד של קרקע/סדימנט מוצגת בטבלה 2. הרבדים מורכבים בעיקר מסדימנטים חוליים שנלכדו ככל הנראה בשקעים. מרבית גרגרי החול הם בגודל בינוני ונראה לפיכך כי הם הוסעו ברוח מרחק קצר מחוף הים.
טבלה 1. הסדימנטים של F100
רובד
|
עומק (ס"מ)
|
צבע (רטוב; קריאת Munsell)
|
טקסטורה
|
מבנה
|
הערות
|
1
|
80-0
|
6/4-6/6 5YR חום אדום בהיר עד אדום צהוב
|
סיין חולי
|
פריך עד רך ומסיבי
|
נראה כסדימנט שנלכד בשקע
|
2
|
100-80
|
6/4 5YR חום אדום בהיר
|
סיין חרסיתי חולי
|
3
|
100+
|
5/4 7.5YR חום
|
גוש חרסית וחול
|
טבלה 2. התפלגות מקטעי הגודל של גרגרי החול
רובד
|
גודל (מ"מ)
עומק (ס"מ)
|
0.177 >
|
0.177-0.84
|
0.84-1.2
|
1.2-1.7
|
1.7-2.0
|
2.0-2.4
|
<2.4
|
SUM
|
1
|
10-0
|
26.60
|
47.40
|
5.90
|
6.70
|
3.10
|
1.60
|
8.70
|
100
|
2
|
100-90
|
26.60
|
49.60
|
5.30
|
5.40
|
2.20
|
1.40
|
9.50
|
100
|
3
|
100 +
|
29.00
|
58.70
|
0.80
|
0.90
|
0.60
|
0.50
|
9.50
|
100
|
להלן מוצע שחזור לתהליך הגיאומורפולוגי באתר, בהקשר ליצירת השקעים והצטברות הסדימנטים בתוכם: (1) היווצרות השקעים (2) לכידת סדימנטים בשקעים (3) כיסוי של חול וחמרה (4) התפתחות תת-קרקעית של קרום סידני.
ייתכן שהשקעים נוצרו בתהליך מלאכותי כמו חציבה אולם על פי צורתם הלא אחידה סביר להניח כי הם נוצרו בתהליך טבעי כמו השקערוריות המומסות המצויות בחלקם העליון של רכסי הכורכר לאורך מישור החוף (Almagor 2005: Fig. 4.22). נראה כי הסדימנטים שנלכדו בתוך השקעים הובלו ברוח, כך עולה מלימוד מקטעי גודל גרגרי החול. השטח כוסה בקרקע של חמרה מתצורת נתניה, המתוארכת ל-57–4 אלפי שנים לפני זמננו ובכיסוי של השכבה החולית מתצורת חולית התערוכה המתוארכת ל-2000–200 שנה לפני זמננו (Porat N., Wintle A.G. and Ritte M. 2004. Israel Journal of Earth Sciences 53:13–25).
ההמסה של הסידן וההשקעה המשנית יצרו ככל הנראה את הקרום הסידני בקו המגע שבין תחתית דיונת החול לחלק העליון של רכס הכורכר.
חפירת 133 הבורות העלתה ממצא אנתרופוגני דל מאוד ונמצאו פחות מ-30 חרסים בארבעה בורות. מבחר מהבורות צויר ו/או צולם (איורים 3, 5–7). מלבד ארבע יחידות
(F9 ,F92 ,F64 ו-F25; להלן), כל האחרות הן כנראה שקעים טבעיים, כיסים בסלע או שקעים במגוון מידות ועומקים שנוצרו מהמסת הכורכר. החול החום כהה שהצטבר בשקעים אלה מנוגד בצבעו לסלע הכורכר הצהבהב לבן.
F9 – בור איגום של גת
בור האיגום המרובע (1.9×2.0 מ') נחצב בסלע הכורכר והשתמר לגובה מרבי של 0.85 מ' (איורים 3, 4). בפינתו הצפונית-מערבית נחשפה מדרגה (0.45×0.45 מ') ובפינה הדרומית-מזרחית בור שיקוע (0.65×0.65 מ', 0.45 מ' עומק) ששתי צלעותיו ישרות והשלישית המחברת ביניהם מעוגלת. ארבעת קירות בור האיגום, הרצפה והמדרגה היו מצופים בשתי שכבות של טיח: שכבה תחתונה (3–5 ס"מ עובי) של טיח אפור ובו אפר, חומר אורגני וקונכיות אחדות. השכבה השנייה והעליונה (1–2 ס"מ עובי) של טיח הידראולי לבן. בפינה הדרומית-מערבית של הרצפה היו מונחים שני קנקנים שבורים, מצולעים עם ידיות, המתוארכים למאה הד' לסה"נ (א' איילון, מידע בע"פ) ומתארכים את המתקן לתקופה הרומית המאוחרת. חיזוק לתאריך זה מתקבל גם מהרצפה המטויחת ואינה מכוסה בפסיפס המאפיין את התקופה הביזנטית. בורות איגום שצורתם ותאריכם דומים נחפרו בשנת 1982 בתל קסילה הסמוך (Ayalon E. 1984. Two Wine Presses from the Roman Period at the HaaretzMuseum Centre. Tel Aviv 11:173–182). הגת של בור האיגום לא שרדה. דומה שמשטח הדריכה ואולי גם בור מקשר קטן יותר נהרסו והוסרו בעבר.
F92 ,F64 ו-F25 – מחצבות אבן
מחצבות F64 ו-F92 (איורים 3, 8, 9) נמצאות בחלק העליון של גבעת הכורכר בצד הצפוני-מערבי שלה ואילו מחצבה F25 (איורים 2, 10) במחצית מדרון הכורכר, במערב שטח החפירה. מחצבות F64 ו-F92 הרדודות (כ-3×8 מ') נוצלו עד תום עוד בתקופה העתיקה והעדות היחידה לפעילות החציבה בהן הם קווי תשלילים חלשים שעדיין ניתן לראות בתחתית המחצבות. מחצבה F25 הרדודה קטנה הרבה יותר (כ-1.2×2.0 מ', 0.65 מ' עומק) ולא נוצלה עד תום. היא נעזבה ככל הנראה באמצע פעילות החציבה, על סמך שני גושי כורכר המנותקים בשלושה מארבעה צדדים ונותרו במקומם בצד הצפוני של המחצבה. תאריכן של שלוש המחצבות אינו ברור משום שלא נמצא בהן כל ממצא מתארך. בור האיגום המטויח המתוארך לתקופה הרומית המאוחרת, כ-140 מ' דרומה-מזרחה עשוי אולי להעיד עתיקותן של המחצבות.
היחידה הבולטת בצד המזרחי של החפירה היא בור האיגום המתוארך למאה הד' לסה"נ. בצדו המערבי של רכס הכורכר לא נמצאו פריטים ארכיאולוגיים מלבד שלוש מחצבות האבן הרדודות שתאריכן אינו נהיר. בשני צדי הרכס בורות/שקערוריות רבים במגוון גדלים ועומקים שנוצרו ככל הנראה בתהליכים טבעיים.