בחפירת האמה הובחנו שני שלבי בנייה. בשלב הקדום נבנתה תשתית (1.1–1.2 מ' רוחב, 0.5–0.6 מ' גובה) מאבני גזית גדולות מכורכר (0.24×0.50×0.60 מ' בממוצע). התשתית נבנתה בצדה המזרחי בשיטת 'ראש ופתין', בצדה המערבי בבניית ראשים בלבד ובתווך במילוי של חול ואבנים גדולות ובינוניות (איור 2). במרכז התשתית, מעל האבנים הגדולות, הונחה שכבת חול שעליה נחשפה רצפת התעלה (0.4 מ' רוחב; איור 3), שנבנתה מטיח הידראולי עבה (2–3 ס"מ). בטיח יש שברים קטנים של חרסים, פחם וחלוקי נחל קטנים ועגולים. קירות התעלה לא השתמרו. רוחב התשתית ואופן הבנייה דומים לאלה של המנהרות שהתגלו בקיבוץ לוחמי הגטאות.

בשלב המאוחר של הבנייה חוזקה התשתית מכל צדיה באבנים בינוניות וקטנות (0.5 מ' רוחב, 0.3–0.5 מ' גובה; איורים 4, 5) וביניהן 'דבש', חרסים, אפר וחתיכות פחם. כתוצאה מכך גדל רוחב התשתית עד כדי 2.0–2.2 מ'. לא ברור מדוע נערכו שינויים באמה.
הממצא הקרמי בין אבני התשתית מתוארך במקצתו לתקופה ההלניסטית, והוא כולל קערה (איור 6: 1) ומחבת (? איור 6: 2). רוב הממצא הקרמי מתוארך לתקופה הרומית הקדומה, והוא כולל קערות מטיפוס כפר חנניה (איור 6: 3), קדרות (איור 6: 4), קנקנים מטיפוס שיחין (איור 6: 5) ונרות (איור 6: 6).