מתאר המערה מלבני, לא סימטרי ותקרתה מעוגלת (L200; מידות 4.8 × 5.1 מ', כ-3 מ' גובה; איורים 2, 3). חלקה העליון נראה טבעי והיתר חצוב (איורים 4, 5). הקרקעית אינה מפולסת וניכרים בה קווי חציבה אחדים (איור 6), לצד אחד מהם נתגלה מטבע נחושת ישראלי בן זמננו. המערה הייתה מלאה באבני שדה ובאדמה מתקרתה ועד לקרקעיתה. בחפירת המילוי נתגלו חרסים אחדים מן התקופה העות'מאנית, כלי שבור מפח ומסרק מעצם (איור 1:7) שהיו לו חלקים אחדים, מהם שרדו שניים שחוברו ביניהם בפיני ברזל. למסרק טור שיניים עבות וטור שיניים דקות וצפופות. מסרקים דומים נתגלו בכמה אתרים בארץ ישראל, המתוארכים למן התקופה הביזנטית ואילך (גורזלזני תשס"ד:44–45; טליס 2012: איור 11:12) ובעיקר מן התקופה העות'מאנית (טורגה תשס"ג:58–60, איור 21:86). על המסרק מוטבעתבדיו שחור כתובת דפוס בערבית שלא נשתמרה במלואה אך אפשר לקרוא את השם 'עבד אל..'. ייתכן כי זהו חלק משמו של היצרן, הסוחר או בעל המסרק. מתחת למילוי, על גבי קרקעית המערה נמצא ריכוז כלי חציבה מברזל, בהם יתד ביקוע, 'לחי' שצמודה לה ושני אזמלים (איור 2:7–5). כלים מסוג זה היו בשימוש מימי הבית השני ועד לעת החדשה. האזמל הקצר שימש לחציבה וייתכן כי האזמל הארוך שימש לסימון קווי החציבה. היתד שימשה לביקוע ולניתוק האבן בשלב הסופי של החציבה. נהוג היה להניח אותה בין שני לוחות מתכת, המכונים במחקר 'לחיים', כדי לחזק את עצמת הביקוע ולצמצם את מידת השחיקה של היתד. כלים דומים נתגלו בחפירת המחצבות בשכונות שמואל הנביא וברמת שלמה בירושלים (ששון, שיאון וברדה תשע"ב:279, איורים 12, 15). 

 
אופיו האחיד של המילוי וכן הממצאים שנתגלו בו מרמזים כי הוכנסו במכוון למערה במאה הכ' לסה"נ, ששימשה בשלב זה מעין בור ונסתמה. אף על פי שנתגלו על גבי קרקעית המערה כלי חציבה, אין לדעת באיזו תקופה היא נחצבה, בהעדר ממצא מתארך.