שרידי המחצבה השתמרו קרוב מאוד לפני השטח המשופעים ממזרח למערב (5-2 מ' עומק החציבות). בעבודות הבנייה המודרניות בשנות ה-30 נחשפו כנראה חלקים מהמחצבה ולרוב בורות החציבה חדרו שפכים מודרניים כמעט עד למפלסי החציבה המקוריים.
באתר נמצאו כמה יחידות חצובות במגוון גדלים (לוקוסים 1016-1011) במתכונת 'מחצבות חצר' קטנות (ז' ספראי וא' ששון, חציבה ומחצבות אבן בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, תשס"א, ע"מ 5-4). הקטע המזרחי של המחצבה נכרה לעומק של כ-2 מ', נראה כי עם תום כריית אבן הגיר הקשה לא המשיכו החוצבים להעמיק בגיר הרך ועברו לחצוב בשטח חדש. שתי מחצבות החצר המזרחיות (לוקוסים 1011, 1012; איור 4) מלבניות ומוקפות בקירות הסלע שנותרו מסותתים, ישרים ומאונכים לאחר שנחצבו מהם האבנים שהוצאו לבנייה. מחצבת החצר 1011 מלבנית (4 × 5 מ'), מוקפת בארבעה קירות סלע היוצרים חצר חצובה (3 × 3 מ'). בקיר הצפוני (W1031) ניכרות חציבות בארבע מדרגות בגבהים של 0.39-0.17 מ'. מחצבת החצר 1012 קטנה יותר (3 × 4 מ') ולה חצר חצובה קטנה (1.5 × 2.0 מ').
על פי סימני החציבות שנותרו בשטח נראה כי במקום נכרו וסותתו אבנים במגוון גדלים    (0.8-0.6 מ' ואף 1.0 מ' אורך, 0.5-0.3 מ' רוחב, 0.42-0.17 מ' גובה). על אחת המדרגות החצובות (W10314) של חצר 1012 נמצא אזמל חציבה מברזל (איור 1:5); ביחידות סמוכות (לוקוסים 1016, 10115) נמצאו מסמר (איור 2:5) ויתד מכופף (איור 3:5) ששימשו אולי בחציבה.
בחלק הצפוני-מזרחי של מחצבה 1011 נתגלתה פינת קירות חצובה בסלע (2.0 × 1.5 מ', לוקוס 1017) שממנה נתגלו הקירות המערבי והדרומי ובקרקעיתה סלע מפולס בעומק כ-0.4 מ' מפני השטח. נראה כי הפינה נסתמה במכוון באבנים, או במפולת אבנים, אך שטח החפירה המצומצם לא אפשר לתהות על טיב החציבה. לא ברור אם זו פינת מבנה – חצר או קבר – או חלק מהמחצבה.
במרכז המחצבה (לוקוסים 1013, 1014), באזור הסדק הגיאולוגי, נותרו גושי סלע בשלבי הכנה לחציבה וניכרים בהם תעלות ניתוק (איורים 3, 6).
בקצה המערבי של המחצבה, בשיפולי המדרון המערבי, העמיקה החציבה בסלע

(W1039) במדורג בשלוש מדרגות עד לעומק של כ-5 מ' (בור החציבה המערבי, לוקוסים 1016, 10112, 10116, 10117; איורים 1, חתך 2-2; 7).
לאחר שיצאה המחצבה מכלל שימוש היא כוסתה בפסולת חצץ (איור 1, חתך 2-2) המעידה כי סיתות האבן נעשה במקום. בור החציבה המערבי העמוק מולא במיוחד בכמויות גדולות של חצץ ובאבנים גדולות, בהן אבן גזית כמעט רבועה (0.95 × 0.87 מ', כ-0.41 מ' גובה) שנפסלה לבנייה והושארה במחצבה (איור 6). בשלב האחרון כוסתה המחצבה במדרגה חקלאית של אדמת טרה רוסה שנתמכה בקיר W10311 (איור 8) שנבנה לתוך מפלס החצץ.

דומה כי המחצבה פעלה בתקופה הרומית. לא נמצאו בה מטבעות, פסולת המחצבה הייתה נקייה מחרסים והבנייה המודרנית שחדרה לתוך המחצבה הקשתה על התיארוך. התיארוך נקבע על סמך שברי חרסים מעטים מסוף המאה הא' לפסה"נ-המאה הא' לסה"נ שנמצאו בקרקעית המחצבות (לוקוסים 1014-1011, 1016): קעריות עם שפה נוטה חוצה (איור 1:9, 2), סיר בישול עם שפה משולשת (איור 3:9), קנקנים עם שפה מעובה (איור 6-4:9) ובסיס פך (איור 13:9). הסמיכות לקברי הסנהדרין מימי בית שני מאפשרת להניח כי המחצבה בת זמנם.

למחצבה שנתגלתה כמה מאפיינים המתאימים למחצבת חצר קטנה. מחצבות מסוג זה מאופיינות במגוון גדלים לא גדולים של היחידות המאפשרים חלוקת עבודה למספר קטן של פועלים. שיטות החציבה הנהוגות הן של תעלות ניתוק שסומנו בעזרת האזמל שמשקלו 2.35 ק"ג וכנראה נותקו ממקומם בעזרת פטישים ואזמלים. לא הובחנו סימני שימוש בעץ או במים; סלע המלכה הוא כאמור נוח לחציבה ולא מצריך בהם שימוש. על פי האבן שהושארה בשטח ופסולת המחצבה נראה כי הסיתות נעשה במקום. בקטע המערבי, הנמצא במדרון, נעשתה החציבה במדרגות שאפשרו נגישות לאבן שבחזית (לדיון נרחב על מחצבות ושיטות חציבה ר' עתיקות 44-37:55).
המחצבה שנחשפה מצטרפת למחצבות האבן הגדולות מימי בית שני בצפון ירושלים; אזור סנהדרייה–מחניים עשיר במחצבות עתיקות (ע' קלונר תשס"ג, סקר ירושלים האזור הצפוני-מערבי, עמ' 34) ששימשו לצורכי בנייה ציבורית בירושלים. ייתכן כי המחצבה שימשה אף במאה הב' לסה"נ. המדרגה החקלאית שכיסתה אותה (לוקוסים 1015, 10111, 10113, 10115) הכילה חרסים מן התקופות הברזל: קערות (איור 6-1:10), פערורים (איור 7:10, 8), פכיות (איור 9:10, 10), כן (איור 11:10) ונר (איור 12:10); ההלניסטית המאוחרת: קערה עם שפה מקופלת פנימה (איור 8:9) וקנקן (איור 9:9) והרומית הקדומה: קנקן עם שפה מרובעת (איור 10:9) ופך (איור 11:9). נראה שמקור הקרמיקה באדמה החקלאית שהובאה מאתרים בסביבה. פך מרוכס (איור 12:9), פיה תלתנית של פך (איור 13:9) ובמיוחד קדרה עם שפת מדף (איור 14:9) שנתגלו בתחתית המחצבה ומתוארכים למאות הא'-הב' לסה"נ מעידים שהמחצבה שימשה לפחות עד פרק זמן זה ולאחריו הפך האזור לשטח חקלאי. בשנות ה-30 של המאה הכ', עם התחדשות הבנייה במקום וכן בשנת 1967 פגעו הבונים במחצבה וייתכן שאף חצבו מחדש אבנים לצורכי בנייה מקומית.