שער וורן זוהה לראשונה כשער כניסה למתחם הר הבית ההרודיאני על ידי צ'ארלס וורן וצ'ארלס וילסון, ונדון מאז במחקרים רבים (++Wilson 1880:30, note). מקובל להניח שראשיתו בימי הבית השני, בעת ההרחבה של הר הבית ההרודיאני. את השער הנוכחי משייכים חלק מהחוקרים לשיפוץ רומי מימי אליה קפיטולינה (וקסלר-בדולח תשע"ה: 132–133;Wilson and Warren 1871:17). מרבית החוקרים סבורים שהשער הנוכחי שוקם בין התקופה האומיית לתקופה הפאטימית (Bahat 2013:254; Burgoyne 1992:116–118, 1999:215; Ritmeyer 2006:34–35; Mazar 2011:93; Mazar, Shalev and Reuven 2011:264–265). לאחר שהשער יצא משימוש, הותקן בחללו מאגר מים (מס' 30 במפת הסקר הבריטי, Warren and Conder 1884:116 [plan], 119). החזית המערבית של שער וורן נחשפה בשנות ה-70 וה-80 של המאה הכ' (Bahat 2013:254). חפירה ארכיאולוגית נוספת בחזית השער נערכה בשנות ה-90 ובה התגלה ריצוף מונומנטלי עשוי לוחות אבן המיוחס לימי הבית השני (Bahat 2013:245–256). חפירות נוספות בקרבת האתר שנחפר כעת, נערכו בחללי הגשר הגדול הנושא על ראשו את רחוב השלשלת בניהולו של ד' בהט ולאחר מכן של א' און (און, וקסלר-בדולח ובר-נתן 2011; Bahat 2013: 28–137). מדרום לאתר החפירה נמצא אולם תת-קרקעי ענק, שתכניתו דמוית צלב. האולם, המקורה בקמרונות, נושא מעליו מבנה מדרסה ממלוכי (Bahat 2013:222–241). אולם הצלב נבנה בתוך שטחה של בריכת מים גדולה, קדומה. הדופן המזרחית של הבריכה נסמכת לכל אורכה על קיר החומה המערבי של הר הבית. אורכה 36 מ', בין קשת וילסון לשער וורן. מרבית החוקרים סבורים שהבריכה מאוחרת לימי הבית השני ונבנתה בתקופה הרומית או הביזנטית. לדעת און ווקסלר-בדולח יש אפשרות שראשיתה של הבריכה (Bahat 2013:236–240) בימי הבית השני, לאחר ההרחבה של הר הבית ההרודיאני. מיקומה, מצפון לקיר סכר ארוך מימי הבית השני, החוצה את אפיק הטירופיאון, מאפשר הנחה זו.
בחפירה הנוכחית זוהו שרידים השייכים לחמישה שלבי בנייה, בני חמש שכבות.

 

שכבה 1 (ימי הביניים? לאחר המאה הי' לסה"נ)
לשלב זה שייך קמרון מחודד, הבנוי מצפון לזרוע הצפונית של אולם הצלב במנהרות הכותל, כ-45 מ' מצפון לקשת וילסון. החפירה (5 מ' אורך, 2.7 מ' רוחב) נערכה בין שני קירות הנמשכים מצפון לדרום (W51 ממערב, W52 ממזרח; איור 3). נחפר מילוי עפר (L1901, כ-0.7 מ' עומק) ובתוכו שברי כלי חרס. החומר המאוחר הוא שבר אחד של קערה מזוגגת שתאריכה המאה הי"ב או הי"ג לסה"נ (התקופה הצלבנית או האיובית). תאריכו של הקמרון אינו ידוע בוודאות. בקירות הנושאים את הקמרון (W52 ,W51) ניכרים שינויים ותיקונים רבים. הנדבכים התחתונים של הקירות הושתתו על מילויי עפר שהכילו ממצא מהמאות הט'–הי' לסה"נ ואפשר לקבוע שהקמרון הנוכחי מאוחר למאה הי' לסה"נ.

 

שכבה 2 (התקופה האסלאמית הקדומה; המאות הט'–הי' לסה"נ; איור 4)
מתחת למילוי העפר L1901 ומתחת לקירות הקמרון W52 ,W51 התגלה קיר (W55, כ-0.8 מ' רוחב, 1.3 מ' גובה); לאורך הפן הצפוני שלו בנוי גרם מדרגות צר בן שלוש מדרגות היורדות ממפלס 729.20 מ' מעפה"י במערב למפלס 728.54 מ' במזרח (L1903, רוחב השתמרות 0.6 מ'). שברי הכלים המאוחרים ביותר שהתגלו בעת פירוקו של גרם המדרגות הם מהמאות הט'–הי' לסה"נ, והם מאפשרים לקבוע שגרם המדרגות אינו קדום למאות אלה. מילוי העפר שהצטבר מעל גרם המדרגות (L1902) הכיל גם הוא שברי כלים שהמאוחרים בהם מהתקופה האסלאמית הקדומה, המאות הט'–הי' לסה"נ.

 

שכבה 3 (התקופה הביזנטית; המאה הו' לסה"נ; איור 4: חתך 1–1)
מתחת לגרם המדרגות L1903 וקיר W55 נחפר מילוי עפר (L1904), ותחתיו, על פני שטח קטן, במפלס 728.16 מ' מעפה"י, התגלתה רצפת לוחות אבן (L1908–L1907). החומר החתום תחתיה (L1911) כלל שברי כלי חרס מהמאות הד'–הו' לסה"נ, ומועד בנייתה נקבע לתקופה הביזנטית, המאה הו' לסה"נ לכל המוקדם.

 

שכבה 4 (התקופה הרומית; המאות הג'–הד' לסה"נ; איור 5)
לשלב זה שייכת מערכת תעלות מים, ראשן במפלס 726.40 מ' מעפה"י. תעלה L1919a בנויה היטב, משתפלת ממזרח למערב (4.3 מ' אורך חשיפה, 0.45–0.50 מ' רוחב פנימי, 1.1–1.2 מ' עומק). קירות התעלה בנויים אבני גזית בשימוש חוזר ואבנים קטנות, מהוקצעות. הצד הפנימי של דופנות התעלה וקרקעיתה צופו בשכבת טיח עבה. התעלה הייתה מקורה בלוחות אבן שטוחים. אל תעלה 1919a מתחברת בניצב מדרום תעלה צרה במעט, שבנייתה דומה וגם היא מקורה בלוחות אבן (1919b, כ-0.35 מ' רוחב) וכיוונה מדרום לצפון. יש להניח שהתעלות ניקזו מים לעבר תעלת הניקוז העירונית בעמק הטירופאון (המוכרת במקומות אחדים מתחת לריצוף הקרדו המזרחי). המילוי שסתם את התעלות הכיל שברים של כלי חרס מהמאות הג'–הה', וכן מטבע רומי פרובינציאלי שנטבע בשנים 100–270 לסה"נ (B3040, L1919; ר"ע 134942). נראה שהתעלות נסתמו ויצאו משימוש בראשית התקופה הביזנטית, במאה הד' או הה' לסה"נ.
משני עברי תעלה 1919a היו מילויים קונסטרוקטיביים של אבנים שראשם פולס (L1921 מצפון, L1918 מדרום). מדרום למפלס L1918, התגלה קטע צר של רצפת טיח (L1920). שברים של כלי חרס שהתגלו בעת הפירוק של מפלסי אבנים אלו ורצפה L1920 מאפשרים לתארכם לתקופה הרומית, המאות הג'–הד' לסה"נ. מתחת להם היו מילויי עפר ובהם שברי כלים מהמאות הא'–הג' לסה"נ.

 

שכבה 5 (ימי הבית השני; המאה הא' לסה"נ)
שלב 5א'. השריד העיקרי הוא ריצוף לוחות אבן מונומנטלי מימי הבית השני במפלס 723.98 מ' מעפה"י (L29052; איורים 6, 7), שמפלסו נמוך בכ-2.5 מ' ממפלס התעלות הרומי. במילוי שהצטבר מעל אבני הריצוף (L29022), התגלו מטבעות מימי אגריפס הא' (41–44 לסה"נ; ר"ע 134943) ומשנה שתיים במרד הגדול (ר"ע 134944). בריצוף לוחות האבן L29052 (כ-4 ×4 מ') שלוש שורות של אבנים מלבניות שסותתו מגיר מקומי קשה (מיזי חילו), ופניהן הוחלקו. מהשורה הצפונית התגלתה פינה תחתונה של אבן יחידה. בשורה האמצעית שלוש אבנים (1.5 אורך, 1.1 מ' רוחב, 0.3 מ' עובי) ובשורה הדרומית שתי אבנים (1.65 מ' אורך, 1.15 מ' רוחב, 0.3 מ' עובי). אבני הריצוף מונחות לאורכן, זו בצד זו. האוריינטציה של אבני הריצוף תואמת, פחות או יותר, לרוחות השמיים. פניהם העליונים של הלוחות הוחלקו היטב ושוליהם הוקצעו ויושרו כך שהתאימו זה לזה ללא חומרי מליטה. אבני הריצוף שוקעו בתשתית יצוקה קשה כאבן (L29051, כ-0.15–0.20 מ' עובי). בתוך מילוי עפר כהה (L29056) שהצטבר במקום שבו חסרה אבן, בשורה הצפונית של ריצוף 29052L התגלה מטבע 'שנת שתים' למרד הגדול, היא שנת 67–68 לסה"נ (B290057; ר"ע 135066). אבני הריצוף הגדולות הורמו במנוף והחפירה נמשכה תחתיהן.


שלב 5ב'. מתחת לשורה האמצעית של אבני הריצוף נחשפה תעלת מים מטויחת המקורה בלוחות אבן גדולים (L29055; איורים 8, 9), ראשם במפלס 723.42 מ' מעפה"י. התעלה חוצה בציר ישר את שטח החפירה ממערב למזרח ומשתפלת מזרחה (כ-0.5 מ' רוחב, כ-0.9 מ' עומק בממוצע). דופנות התעלה בנויים נדבכים של אבני שדה בינוניות וקטנות המלוכדים בחומר אפור-צהבהב. פנים התעלה – הדפנות והקרקעית – מצופים שכבת טיח עבה. במילוי שסתם את התעלה נמצאו חרסים מהמאה הא' לסה"נ. מדרום לתעלה ומתחת לתשתית L29051 התגלה מפלס קדום יותר, 723.30 מ' מעפה"י (L29053; כ-4 × 2 מ') של ריצוף לוחות אבן מלבניים מאבן גיר רכה יחסית (1.5 × 1.0 מ', עובי 0.3 מ' בממוצע) וביניהם אבנים קטנות. אבני הריצוף הונחו על תשתית קשה יחסית, עשויה אבני גיר קטנות וחומר מליטה אפור (L29059). בתוך התשתית, במקום שלא היה חתום בלוח אבן, התגלה מטבע מימי טיבריוס (30–31 לסה"נ; ר"ע 135067). לא ניתן לקבוע אם ריצוף L29053 שימש מסד/תשתית לריצוף העליון (L29051), או ששימש מפלס ריצוף עצמאי, קדום יותר.
מתחת ללוחות האבן של הריצוף, שפורקו, נחשף, במפלס 722.70–722.87 מ' מעפה"י, ראשה של מפולת אבנים. בין אבני המפולת התגלו שני מטבעות מימי טיבריוס (ר"ע 135068, 135069).
כל השרידים שהתגלו מימי הבית השני (שכבה 5) תוארכו למאה הא' לסה"נ, בין שנת 30/31 לחורבן שנת 70.
השרידים שהתגלו קשורים בסבירות רבה לשער הכניסה להר הבית, המכונה שער וורן, כ-8–13 מ' ממזרח לשטח שנחפר.
ריצופי האבן המונומנטליים מימי הבית השני שהתגלו, ותעלת הניקוז שכיוון זרימתה ממערב למזרח, שייכים ככל הנראה לרחוב או לרחבה ציבורית שנוצרה במקום מפגש רחובות, בחזית שער וורן. מפלס הריצוף העליון (כ-724 מ' מעפה"י) וכן מפלס הריצוף התחתון (כ-723.5 מ' מעפה"י) נמוכים בכ-3 מ' ממפלס הריצוף ההרודיאני בחזית שער וורן (מפלסו 726.7 מ' מעפה"י). המרחק הקצר והפרש הגבהים הגדול יחסית בין הקטע המרוצף שהתגלה כעת לפתח השער מאפשרים להציע שהריצוף שהתגלה היה חלק מרחבה ציבורית שהשתרעה ממערב לשער, וממנה העפילו במדרגות אל מעבר השער. גרם המדרגות שהעפיל לשער איננו מוכר.
בתקופה הרומית הוגבהו פני השטח והותקנה מערכת ניקוז חדשה ברום 726.46 מ' מעפה"י, שהותאמה למערך העירוני האורתוגונלי. השטח נוקז כעת מערבה, ככל הנראה לעבר תעלת הניקוז העירונית שהותקנה מתחת לקרדו המזרחי הרומי.
בתקופה הביזנטית הוגבהו עוד פני השטח ופניו רוצפו. לא ניתן לקבוע אם קטע הריצוף שהתגלה ברום 728.16 מ' מעפה"י שייך לרחוב או לרחבה.
בתקופה האסלאמית הקדומה היו פני השטח באתר החפירה גבוהים יותר ממפלסו של שער וורן. המדרגות מתקופה זו יורדות מזרחה לעבר מפלס השער.
מבנה הקמרון המחודד משכבה 1 הוא ככל הנראה חלק ממבני תמך תת-קרקעיים שנועדו להגביה את פני השטח הסמוכים לקיר החומה המערבי של הר הבית.
 

 


 

און א', וקסלר-בדולח ש' ובר-נתן ר' 2011. ירושלים, העיר העתיקה, קשת וילסון והגשר הגדול. חדשות ארכיאולוגיות 123.

 

וקסלר-בדולח ש' תשע"ה. על מקומו של הר הבית במערך העירוני הרומי: בכל זאת קפיטוליאום. ארץ ישראל 31, ספר אהוד נצר. עמ' 126–137 (תקציר אנגלי: *186–*187).

 

Bahat D. 2013. The Jerusalem Western Wall Tunnel. Jerusalem.

 

Burgoyne M.H. 1992. The Gates of the Haram al-Sharif. In: J. Raby and J. Johns eds. Bayt Al-Maqdis 'Abd al-Malik's Jerusalem. Part 1. Oxford. Pp. 105–124.

 

Burgoyne M.H. 1999. Some Further Observations on the Gates of the Haram al-Sharif. In: J. Johns ed. Bayt Al-Maqdis Jerusalem and Early Islam. Part 2. Oxford. Pp. 215–222.

 

Mazar E. 2011. The Walls of the Temple Mount. Jerusalem.

 

Mazar E., Shalev Y. and Reuven P. 2011. The Chronological Map – Dating the Construction Phases of the Temple Mount Walls. In: E. Mazar. The Walls of theTemple Mount. Jerusalem. Pp. 257–287.

 

Ritmeyer L. 2006. The Quest: Revealing the Temple Mount in Jerusalem. Jerusalem.

 

Warren C. and Conder C.R. 1884. The Survey of Western Palestine III: Jerusalem. London.

 

Wilson C. 1880. The Masonry of the Haram Wall. PEFQSt. 13:9–65.

 

Wilson C. and Warren C. 1871. The Recovery of Jerusalem. London.