החפירה נערכה במרכז הכפר, כ-120 מ' מצפון למעיין. נפתחו שני ריבועי חפירה (כ-50 מ"ר) ונחשפו שרידי בנייה מן התקופות האומיית (שלבים 1, 2; איור 2) והממלוכית או העות'מאנית. בכל שכבות החפירה נמצאו חרסים מן התקופות ההלניסטית, הרומית המאוחרת והביזנטית, ובשכבות העליונות — גם מן התקופות הפאטימית והצלבנית.

 
התקופות ההלניסטית–הביזנטית
נמצאה שפה של קנקן שק מטין צלהב, המתוארכת לתקופה ההלניסטית (איור 1:3). עוד נמצאו חרסים המתוארכים לתקופות הרומית המאוחרת והביזנטית, ובהם קערה מטיפוס כפר חנניה 1E (איור 2:3), קערות מטיפוס Late Roman Red Slip (איור 3:3, 4), קנקנים (איור 5:3, 6) ורעפים (איור 7:3). חרסים מתקופות אלה נמצאו פזורים בכל שכבות החפירה. נוסף על אלה, בתוך קיר מן התקופה העות'מאנית (W101, להלן), נתגלה מטבע שחוק מאוד מראשית המאה הד' לסה"נ (ר"ע 148986). על פני השטח, נתגלה מטבע נוסף, מן התקופה הביזנטית, של הקיסר יוסטינוס הב' שנטבע בניקומדיה בעריך של פוליס (40 נומיות) משנת 573/572 לסה"נ (ר"ע 148987).
 
התקופה האומיית
שלב 1. נחשפו שרידי מבנה — קטע מקיר אבן (W120; איורים 4, 5) וקטע קטן של ריצוף אבן (L121), עשוי מאבני שדה קטנות ובינוניות, הניגש אליו מדרום. הקיר (2.5 מ' אורך חשיפה, 0.3 מ' רוחב) בנוי משורה אחת של אבנים בינוניות (כ-0.3 × 0.3 מ'), חלקן אבני שדה וחלקן מסותתות בגסות. נראה שהקיר לא שימש קיר מבנה, אלא פרט פונקציונלי אחר, קיר מחיצה נמוך או חלק ממתקן. הקיר והריצוף לא נחפרו, אך בבור בדיקה, שנחפר כ-5 מ' צפונה, לא נמצאו שרידים קדומים מתחת למפלס זה ועד לסלע האם, ונראה כי זהו שלב הבנייה הקדום ביותר. מועד הקמתו של המבנה אינו ודאי. ייתכן כי יש לתארך את הקמתו כבר לשלהי התקופה הביזנטית. נראה כי השימוש בו נמשך עד לתקופה האומיית, שכן נתגלו חרסים אחדים מתקופה זו על הריצוף (למשל קנקן; איור 5:6). כמו כן נמצאו שברי זכוכית, המתוארכים לשלהי התקופה הביזנטית ולראשית התקופה האומיית, בהם שפת קערה מקופלת וגוש זכוכית גולמית (איור 1:7, 3). ממצאים דומים נמצאו גם בחפירתה של דללי-עמוס (2009), והם מעידים על בית מלאכה לייצור זכוכית ביישוב בתקופה זו (גורין-רוזן, להלן).
 
שלב 2. נחשפו שרידים של קיר אבן גדול (W114; אורך 4 מ', רוחב 1 מ', גובה השתמרות 1 מ') בנוי מאבנים מסותתות גדולות. מחלקו המערבי של הקיר שרדו שני נדבכים, ואילו חלקו המזרחי נשדד ברובו ושרדו ממנו רק שתי אבנים מהנדבך התחתון. הבנייה משלב זה מבטלת את זו מן השלב הקדום — בסיס קיר 114 מונח בחלקו הצפוני הישר על אבני קיר 120 ובחלקו הדרומי על שכבת מילוי דקה, המכסה את ריצוף 121. כ-5 מ' מדרום לקיר 114, במפלס גובה דומה, נחשפה שורה של אבנים מסותתות, כנראה חלקו המערבי של קיר אבן נוסף, שכיוונו מזרח–מערב (W122; אורך 1.3 מ', גובה 0.3). למרות החשיפה המוגבלת, ואף שלא נמצא חיבור בין שני הקירות, אפשר על סמך שיטת בנייתם לשער כי הם משכבה אחת, וייתכן שהיו פינה צפונית-מזרחית של מבנה גדול. קיר 114 נהרס ואבניו נשדדו, ולאחר מכן כוסה בשכבת מילוי עבה של אדמה חומה, שהכילה שברי גיר רבים (L115; איור 8). ממצא כלי החרס משכבה זו דומה לזה שנמצא מעל ריצוף 121, ובו קערות (איור 1:6–3) וקנקן (איור 4:6) מן התקופה האומיית (המאות הז'–הח' לסה"נ).
 
התקופות העבאסית–הממלוכית
מעל שכבת המילוי 115, נחשפה שכבה עבה של אדמה אפורה (L110; איור 2: חתכים 1–1, 2–2) ובה חרסים המתוארכים לתקופות הפאטימית (המאות הי'–הי"א לסה"נ) והצלבנית (המאות הי"א–הי"ב לסה"נ), ובעיקר לתקופה הממלוכית (המאות הי"ג–הט"ו לסה"נ). הכלים הקדומים ביותר הם בסיסי פכים מטין צלהב (איור 6:6), ששימשו בתקופות העבאסית והפאטימית, ושברים של קנקן זיר (לא צויר), המתוארך למאות הט'–הי"ב לסה"נ. מן התקופה הצלבנית נמצאו בסיסים של קערות מזוגגות, מחופות לבן (איור 7:6, 8), שזמנן סוף המאה הי"א וראשית המאה הי"ב לסה"נ, וכן סירי בישול (איור 9:6, 10). נוסף על אלה, נמצא שבר של כלי זכוכית (איור 2:7; גורין-רוזן, להלן). מן התקופה הממלוכית נמצאו כלים רבים עשויים ביד, בעיקר קערות (איור 11:6), אך גם פכים (איור 13:6) ומכסים (איור 14:6). חלק מכלי השולחן מתקופה זו מעוטרים בעיטורי רשת באדום. נמצאו גם כלי יבוא, בהם קערות מזוגגות מונוכרום וקערות מעוטרות בחריטה ובהתזה בירוק ובצהוב (Yellow and Green Gouged Ware; איור 12:6).
 
התקופה העות'מאנית
מעל שכבה 110, נחשפו שרידי קיר אבן גדול, שכיוונו צפון–דרום (W101; אורך 8 מ', רוחב 1.5 מ', גובה השתמרות 0.7 מ'; איור 9). לקיר שני פנים, הבנויים מאבני גיר קשות מהוקצעות בגסות (0.3 × 0.4 × 0.5 מ'), וביניהם ליבה של אבני שדה קטנות. הקיר בנוי בשיפוע, בהתאמה לנטיית המדרון, ומשתפל מדרום לצפון בזווית של כ-̊15 לאורך של 5.5 מ'. בחלקו הצפוני הוא ממשיך אופקית לאורך של 2.5 מ' נוספים. בחלק זה ניגש אליו ממערב ריצוף אבן מסיבי (L119; מידות 1.5 × 2.0 מ'), בנוי מנדבך אחד של אבני שדה גדולות. השיפוע והריצוף בקצה הנמוך של הקיר מרמזים כי שימש כנראה יסוד של מתקן במדרון הגבעה שנבנה בהתאמה לשיפוע הטבעי — ייתכן יסודות של תעלה להובלת מים מהמעיין לתעשייה או לחקלאות. ממזרח לקיר התגלו שתי שורות של אבני שדה (W104; אורך חשיפה 0.6 מ', רוחב 0.8 מ'). זהו כנראה קצהו המערבי של בסיס קיר שכיוונו מזרח–מערב שניגש אל קיר 101. במערב השטח, במפלס הגובה של קיר 101, נחשף קיר אבן גדול שכיוונו מזרח–מערב (W117; אורך חשיפה 4.3 מ', גובה השתמרות 0.5 מ'). נחשף ממנו הפן הצפוני בלבד ורובו חבוי בחתך הדרומי של שטח החפירה. עם זאת, בהסתמך על מפלס הבסיס ועל גודל האבנים שמהן הוא בנוי, אפשר להציע כי הוא בן זמנו של קיר 101 וייתכן ששימשו יחדיו. בקצה המערבי של ריבוע החפירה נחשפה שורה של חמש אבני שדה בינוניות, כנראה פן מזרחי של קיר נוסף שכיוונו דרום-מזרח–צפון-מערב (W103; אורך 1.4 מ', רוחב 0.5 מ', גובה השתמרות 0.25 מ'). הקיר שונה משני הקירות האחרים, הן בכיוונו הן בשיטת בנייתו, ושיוכו לשלב בנייה זה נעשה רק על סמך מפלס הגובה שבו נחשף — מעל קיר 114 ובמפלס גובה דומה לבסיס קיר 101. קיר 101, הבנוי מעל שכבה 110, מתוארך אם כך לשלב מאוחר בתקופה הממלוכית או, סביר יותר, לתקופה העות'מאנית (המאות הט"ז–הי"ט לסה"נ). ממזרח לקיר 101 הובחנה סדרה של שכבות פסולת של אפר ואדמה, המשתפלות ממערב למזרח (L112; איור 2: חתך 2–2). את השכבות חותכת תעלת השוד של קיר 101 (L113). נראה ששפיכת הפסולת נעשתה מראש הקיר מערבה. שכבות אלו מתארכות לפיכך את סוף תקופת השימוש בו. הממצא הקרמי מהן מתוארך לסוף התקופה העות'מאנית, ובו שבר של קערה מחופה מדידימוטיכו (Didymoteichon Ware), בתראקיה שביוון, המתוארכת למאה הי"ט לסה"נ (איור 15:6). כלי חרס נוספים מן התקופה העות'מאנית נמצאו במילוי הניגש אל הקיר ממערב (L100) ובפני השטח, בהם בעיקר שברי קנקנים ופכים (איור 17:6, 18), אך גם שבר של קערה מזוגגת מצ'נקאלה (Ҫanakkale Ware; איור 16:6) שבמערב אסיה הקטנה, גם היא מן המאה הי"ט לסה"נ. קערות מיובאות כאלו היו נפוצות מאוד בארצות הים התיכון, כולל בארץ ישראל בתקופה העות'מאנית (דללי-עמוס 2013; שטרן 2013). אל עילוט, שהיה במאה הי"ט לסה"נ לא יותר מכפר קטן ובו פחות ממאתיים תושבים, הגיעו כלי היבוא כנראה בשל מיקומו על תוואי הדרך המובילה ממפרץ חיפה לנצרת (Conder and Kitchener 1881:274; Map, Sheet V).
 
ממצא זכוכית
יעל גורין-רוזן
 
בחפירה נמצאו ארבעה שברי זכוכית קטנים, מהם שלושה ראויים לפרסום: שני שברי כלים וגוש זכוכית גולמית עם שרידי פסולת מתעשיית זכוכית.
בלוקוס 115 נמצא שבר של שפת קערה, מקופלת חוצה וחלולה, בגוון ירקרק-כחלחל בהיר, ללא בליה ועליה שכבת צמידה חולית (איור 1:7). החומר נקי ודומה לחומר הזכוכית שנתגלה בחפירה קודמת בעילוט (גורין-רוזן 2009), וכן ביישובים נוספים, במכלולים המתוארכים לשלהי התקופה הביזנטית ולראשית התקופה האומיית. קערות עם שפות מקופלות חוצה וחלולות אופייניות כבר בתקופה הרומית–הרומית המאוחרת, אולם הן המשיכו להופיע עד התקופה האומיית, בהבדלים צורניים קטנים מאוד ובהבדלים בטיב החומר.
בלוקוס 100 נמצא שבר גוף קטן, מעוטר בזיז בולט המעוגל בקצהו (איור 2:7). הזכוכית חסרת צבע, מאיכות טובה, מכוסה בבליה כסופה. הכלי והזיז עשויים מזכוכית באותו גוון. כוסות מעוטרות בזיזים מסוג זה המכונות Prunted beakers, אופייניות למכלולים המתוארכים לתקופה הצלבנית. כוסות רבות מטיפוס זה נמצאו בחפירות בעכו (Gorin-Rosen 1997:82–84, Fig. 2:20–22, ר' שם הפניות נוספות למונפורט, לחורבת סומלרייה - גבעת יסף, יקנעם ובית שאן). כוסות דומות נמצאו גם במכלולים צלבניים ביפו ובאתרים נוספים. שבר הכוס מעיד על נוכחות בתקופה הצלבנית ושימוש בכוסות שתייה מעוטרות — מסורת שהצלבנים נהגו בה בעת שהותם במזרח.
בלוקוס 115, נמצא גוש של זכוכית גולמית שחתכו משולש, גונו כחלחל-ירקרק, איכותו טובה ועל צדו האחד שכבה דקה של גיר (איור 3:7). פסולת מתעשיית זכוכית נמצאה גם בחפירה קודמת בעילוט (גורין-רוזן 2009: איור 15) והוצע לתארכה לפרק הזמן של הכלים שנמצאו לידה, כלומר לשלהי התקופה הביזנטית ולראשית התקופה האומיית. תיארוך זה מתאים לתאריך קערה מס' 1, שנמצאה ביחד עם גוש הזכוכית.
נראה שבשלהי התקופה הביזנטית ובראשית התקופה האומיית פעל בעילוט בית מלאכה לזכוכית, שהפסולת שלו נמצאה בשתי חפירות הצלה שנערכו בכפר. נוסף על כך, מהחפירה עולה נוכחות גם בתקופה הצלבנית.
 
למרות שטח החפירה המצומצם, השרידים שנחשפו תורמים למידע אודות ההתיישבות בעילוט לאורך תקופות רבות. התקופות הקדומות — ההלניסטית, הרומית והביזנטית — מיוצגות רק בממצא הקרמי, ונראה כי היישוב מתקופות אלו לא השתרע עד לאזור זה אלא הצטמצם לשטח שבמרכז השלוחה שסביב המעיין. הממצאים מן התקופה הרומית, בהם שברים של קערות שיוצרו בכפר חנניה, מחזקים את קיומו של היישוב 'עייתהלו' המוזכר בתלמוד (לעיל). נראה כי בשלהי התקופה הביזנטית או בראשית התקופה האומיית התרחב היישוב אל תוך הוואדי וההתרחבות פסקה לאחר זמן מה. הממצאים מן התקופות הפאטימית, הצלבנית, הממלוכית והעות'מאנית מעידים על חידוש הבנייה בעילוט בתקופות אלו, אך גם במהלכן היישוב התרכז כנראה סביב המעיין. מן התקופה העות'מאנית נחשפו שרידים של מתקן חקלאי או תעשייתי גדול. מיקומו של המתקן באזור זה, סמוך למעיין אך נמוך ממנו במדרון, בשילוב המידע על בריכות אגירה גדולות ברום הוואדי, מעל למעיין, עוזרים לשחזר את תבנית היישוב בתקופה זו — יישוב שהתרכז כנראה על השלוחה הסמוכה למעיין וסביבו שטחים חקלאיים פתוחים.