נחפרו ארבעה ריבועים (110 מ"ר), שבהם נחשפה בחלקה גת תעשייתית משוכללת מן התקופה הביזנטית (המאות הה'–הו' לסה"נ; איור 2). שטח החפירה נפגע מבנייה בחלקו המערבי ומכריית תעלות בחלקו המזרחי, ולכן אי אפשר לעמוד על תוכניתה המלאה של הגת או לקבוע בוודאות את שטחה. מן הגת נחשפו קטע ממשטח הדריכה (L115), בור שיקוע/חלוקה מלבני (L107) ושני בורות איגום עגולים (L109 ,L108) המוקפים במשטח עבודה (L111). משטח הדריכה ומשטחי העבודה רוצפו בפסיפס הכולל מדליון צבעוני.

  
לבניית הגת באזור החולי של לוד היה צורך בתשתית יציבה למשטחי הפסיפס, וזו נחשפה במקום שלא שרדה בו רצפת הפסיפס של משטח דריכה 115 (איור 2: חתך 3–3): שכבה של חלוקי נחל (L114; מידות0.10×0.15 מ'; איור 3), שהונחה על גבי החול המפולס; מעליה נמצאו אבני גוויל מגיר, שלוכדו בטיט סידי (L113); ומעליהם – שכבת טיט, שאל תוכה שוקעו אבני הפסיפס הלבנות (20–25 אבנים לדצימטר מרובע).
 
ממשטח דריכה 115 השתמר קטע קטן בשוליים המערביים של שטח החפירה, סביב אבן ששימשה לקיבוע בסיס הבורג (איור 4); אבני הפסיפס מלבניות וגדולות במיוחד (שתי אבנים לדצימטר מרובע). את משטח הדריכה תחם מדרום קיר ששרד רק בחלקו (W1; אורך השתמרות 2.1 מ'), ורק שתי אבנים שרדו מן הקיר (W3) שהפריד בינו לבין משטח עבודה 111. אבן הקיבוע של בסיס הבורג, אשר שוקעה אל תוך רצפת משטח הדריכה, שרדה ממתקן הלחיצה של הגת. זוהי אבן עגולה (1.3 מ' קוטר) עשויה גיר, שבה נחצב שקע מרובע (0.5 מ' עומק), שלאורך הפאה המערבית של קרקעיתו נחצבה מגרעת צרה, אשר נועדה לקיבוע הבורג. בתחתית הפאה המזרחית של האבן נחצב קדח מפולש שהוליך לצינור (2 מ' אורך השתמרות; איור 4) עשוי חוליות חרס (0.1 מ' קוטר, 0.35 מ' אורך כל חוליה; ר' איור 2: חתך 2–2). דרך הצינור זרמו הנוזלים אל בור שיקוע/חלוקה 107 (1.2×1.3 מ'), המרוצף בפסיפס. בתחתית החלק המזרחי של הדפנות הצפונית והדרומית של הבור קובעו שני צינורות חרס; אלה ניתבו את התירוש לשני בורות האיגום (ר' איור 2: חתך 4–4).
 
בשל שיקולי בטיחות, נחפר במלואו רק בור האיגום הדרומי (L108; קוטר 2.8 מ', עומק כ-1.5 מ'; ר' איור 3). דופנות הבורות צופו בטיח הידראולי עבה בגוון ורדרד, וקרקעית בור 108 רוצפה בפסיפס (איור 5). במרכז הרצפה הותקנה גומת שיקוע (1.05 מ' קוטר עליון, 0.3 מ' קוטר תחתון, 0.5 מ' עומק; ר' איור 2: חתכים 2–2, 4–4). דופן הגומה עשויה פסיפס וקרקעיתה טויחה בטיח. נראה כי ממדיו של הבור הצפוני (L109) היו זהים לאלה של בור 108.
 
סביב רצפת הפסיפס של משטח עבודה 111 (5.7 מ' רוחב, כ-9 מ' אורך משוער; ר' איור 3) נחשפו שלושה מן הקירות שתחמו אותו (W5–W3); הקיר הצפוני לא נחשף, אך יש להניח שמתאר הגת היה סימטרי למדי. לאורך הקירות הונחו אבני פסיפס מלבניות גדולות, הזהות לאלו שהונחו סביב אבן הקיבוע של בסיס הבורג.
 
בחלקו המזרחי של משטח העבודה, ממזרח לבור 107, שולב ברצפת הפסיפס מדליון צבעוני (כ-1.5 מ' קוטר; איור 6) עשוי אבני פסיפס קטנות (25 אבנים לדצימטר מרובע); חלקו הצפוני נפגע בעת כריית תעלת ניקוז. מסגרת המדליון עשויה שש שורות במגוון צבעים: השורה החיצונית רוצפה באבני פסיפס שחורות; שתי השורות הבאות רוצפו באבנים צהובות; שתי השורות הבאות רוצפו בגוני אדום; והמסגרת הפנימית – באבני פסיפס כחולות. במרכז המדליון מתואר בצבעי אדום, חום וצהוב קנקן הניצב על בסיס מלבני, שמפתחו יוצאים גבעולים אחדים, שתוארו בצבע ירוק בהיר וכהה, של צמח עם עלה מרכזי יחיד, אולי קיסוס ששימש בתעשיית הכנת היין.
 
לפי מטבע של מאוריקוס, שנטבע בשנת 590/589 בקיזיקוס (ר"ע 92881; איור 7), שנמצא בתוך תשתית רצפת הפסיפס של משטח עבודה 111, ושברים מעטים של כלי חרס, ובהם קנקנים (איור 4:8, 5) ופך (איור 6:8), שנמצאו במילוי שמעל הרצפות ובסביבת הגת, דומה שיש לתארך את הקמת הגת לשלהי התקופה הביזנטית. על פי חרסים שנמצאו בתחתית בור איגום 108, שעיקרם שברי קנקנים (איור 7:8–9), נראה כי הגת יצאה מכלל שימוש בתקופה האומיית. כן נמצאו במילויים שבסביבת הגת שברי קדרות מתקופת הברזל 2א (איור 1:8–3), המעידים על פעילות באזור בתקופה זו, עדות התואמת את ממצאי חפירתם של ינאי ומרדר (ר' איור 1:1).
 
הגת התעשייתית המשוכללת שנחשפה הייתה חלק ממערך מפותח של תעשיית יין בשלהי התקופה הביזנטית, שעדויות לה מוכרות ממגוון חפירות בארץ (לדוגמה בית דגן; ר' חדשות ארכיאולוגיות קח:84–85). המדליון הצבעוני ששולב בפסיפס משטח העבודה הוא ייחודי ומרמז על עושרם של בעלי הגת ועל שגשוגה של תעשיית היין באזור לוד. הגת יצאה מכלל שימוש בתקופה האסלאמית הקדומה, עם סגירתם של שוקי הייצוא בפני המגדלים והאיסור על צריכת יין בתרבות האסלאם.