נתגלו שני קירות מבנה הניגשים זה לזה (W110 ,W108). כיוונם מצביע על המשך המבנה מערבה ודרומה, מעבר לשטח הנחפר. הקירות (0.9 מ' רוחב) השתמרו לגובה נדבך אחד ונבנו מאבני שדה גדולות ואבנים מסותתות. לא נמצאו רצפות או מפלסי חיים בזיקה למבנה.

3.4 מ' מצפון למבנה נמצאו שני קירות של מבנה נוסף, ניגשים זה לזה (W107 ,W106) ונמשכים מערבה וצפונה מעבר לשטח הנחפר. הקירות (0.9 מ' רוחב) השתמרו לגובה של שני נדבכים ונבנו לסירוגין מנדבכים של אבני שדה גדולות או אבנים מסותתות ואבנים קטנות ושטוחות. גם בזיקה למבנה זה לא נמצאו רצפות או מפלסי חיים. בחתך שנעשה מצפון לקיר 106 נראה שהקירות נבנו על שכבת מילוי (לוקוס 105) שהונחה על גבי אדמה סטרילית וסלע מקומי.
בשטח שבין שני המבנים נמצאו כרכוב ואבני מפולת שמקורם כנראה במבנה הדרומי.

 

בשני הריבועים המזרחיים של החפירה לא נמצאו שרידים אדריכליים (לוקוסים 101, 103) עד לקרקע הבתולה.

הממצאים הפזורים שנלקטו בשטח החפירה כללו חרסים ושברי זכוכית. כלי החרס כללו קנקן (איור 1:3), המתוארך לתקופה הרומית הקדומה (המאה הא' לסה"נ), אף שרוב החרסים תוארכו לתקופה הרומית המאוחרת (המאות הב'–הד' לסה"נ). אלה כללו כלי כפר חנניה כמו קערות מטיפוס 1C ,1B (איור 2:3, 3), סיר בישול מטיפוס 4C (איור 4:3), קדרה (איור 5:3) וקנקנים (איור 6:3–8). לא נמצאו חרסים מהתקופה הביזנטית.

 

חפירות קודמות שנערכו על ידי משלחת האוניברסיטה העברית לבית שאן חשפו מערכת מים מסועפת – תעלות וצינורות חרס – שנמשכה מעבר לחומת העיר לדרום-מערב, לעבר מקום החפירה הנוכחית. בשל הגובה היחסי מן הסביבה הועלתה ההשערה כי זה מקומו של הקסטלום אקווה שמשוער כי קיבל מים מאמה שמקורה במעיינות הגלבוע. נחפרה תעלת בדיקה (איור 1, שטח 2) לבירור השערה זו.

בקצה הצפוני-מערבי של תעלת הבדיקה (35 מ' אורך, 0.6 מ' רוחב, 2 מ' עומק), סמוך לשטח החפירה של רשות העתיקות, נחשפה תעלת מים עשויה לבנים. התעלה (0.3 מ' רוחב בסיס, 0.4 מ' רוחב מרבי של דופנות התעלה, 1.1 מ' רוחב כולל; איור 4), שכיוונה דרום-מערב–צפון-מזרח, נחשפה לאורך 1.5 מ' והיא נקטעה בקצה הדרומי-מערבי שלה. דופנותיה נבנו לסירוגין מלבנים בצבע חום בהיר (3.5 ס"מ עובי) ובצבע ירוק זית (5.5 ס"מ עובי) מיובשות בשמש. צדן הפנימי של דופנות התעלה היה מטויח במקורו, אולם השתמרו רק טביעות התשליל של הטיח על הצטברות הטרוורטין (1 ס"מ עובי בבסיס, 3.5 ס"מ באמצע). הרצפה היתה עשויה מלבנים צרופות היטב (2.5–3.0 ס"מ עובי, 52 ס"מ רוחב). היסוד תחת הרצפה היה בנוי לסירוגין משכבות טין בהיר, מונח על שכבה של לבנים צרופות היטב ומתחתן שתי שכבות נוספות של לבני טין. לבני הטין של השכבה העליונה נצרפו לצבע כתום ואילו צבען של הלבנים המיובשות של השכבה התחתונה היה ירוק זית. קרבת התעלה לפני השטח הנוכחיים גרמה להריסתה החלקית, בעיקר של הנדבכים העליונים. גובהה המרבי 0.32 מ' מרצפתה עד לפני השטח המודרניים ולא ניתן לשחזר את עומקה המקורי (איור 5).

 

התעלה נמצאה מלאה במשקעים בוציים, חלוקים, צדפים, חרסים ושברי זכוכית. המילוי מתחת לתעלה הכיל חרסים ושבבי צור המתוארכים לתקופה הכלקוליתית/הברונזה הקדומה 1; ממצאים מתקופות אלה הובחנו ברוב הבדיקות שנערכו בבית שאן. החרסים בתוך התעלה וסביבה תוארכו לתקופות הרומית והביזנטית, אף שמבנה הלבנים של רצפת התעלה אופייני יותר לתקופה הביזנטית בבית שאן.

 

בשטח 3 נפתח ריבוע ונתגלה המשך תעלת המים שנחשפה בחפירות האוניברסיטה העברית. התעלה נמשכת מפינתו הדרומית-מערבית ומתעקלת לצפון-מזרח (0.3 מ' רוחב פנימי, 1.2-1.1 מ' רוחב מרבי עם הקירות; איור 6). החלק העליון של התעלה הרוס, לכן לא ברור מה היה עומקה המקורי. למרות זאת ניתן ללמוד מהחתך המזרחי שלפחות קטע ממנה הגיע לגובה של 0.45 מ'. הדפנות עשויות מלבני בוץ (0.4 מ' רוחב מרבי, 0.55-0.35 מ'  עובי). על הדפנות הפנימיים שרדו מצבורי טרוורטין (3-1 ס"מ עובי; איור 7).

 

רצפת התעלה הותקנה מלבנים צרופות היטב בגוון חום כהה עם גריסים גדולים (3 ס"מ עובי, 52 ס"מ רוחב). הרצפה הונחה על תשתית רבת שכבות. השכבה הראשונה מתחת לרצפה היתה של תשתית של טיט לבנים בהיר ולא צרוף (7 ס"מ עובי). השכבה השנייה היתה של לבנים צרופות. השכבה השלישית היתה שוב של טיט לבנים לא צרופות שכיסתה על שכבה רביעית של לבנים צרופות ושכבה חמישית אחרונה של לבנים לא צרופות.

 

בסדימנט (משקעי הקרקע) שלתוכו נחפרה התעלה נמצאו חרסים רבים מהתקופה הרומית המאוחרת וניתן ללמוד מכך שהתעלה אינה קדומה לתקופה זו. סביר להניח, על פי צורת הבנייה שהתעלה היא מן התקופה הביזנטית.