אל המקווה מובילות מדרגות שמהן שרדו שתי התחתונות (כ-1 מטר אורך, כ-0.25 מ' גובה; איור 1). בין המדרגות לחדר הטבילה נחצב פתח כפול (0.57 מ' ו-0.67 מ' רוחב הפתחים). במרכז הפתח שרד חלקה התחתון של האומנה המפרידה, אשר נשאה ככל הנראה שתי קשתות, אחת מכל צד. חדר הטבילה כמעט רבוע (2.45×2.90 מ', 2.5 מ' גובה מרבי) ובקרקעיתו נחצבו ארבע מדרגות (כ-0.25 מ' גובה כל אחת; אורך שתי המדרגות העליונות 0.4 מ', אורך שתי התחתונות 0.8 מ'). כל המקווה, כולל שרידי התקרה, מטויח בטיח אפור באיכות גבוהה. חלקה התחתון של הדופן (עד גובה 1.5 מ') מטויח בשכבה נוספת של טיח באיכות דומה. על פי גובה אגירת המים המרבי האפשרי במקווה, ייתכן שהיו מחוץ למקווה מדרגה אחת או שתיים נוספות, מטויחות אף הן, אשר נהרסו קודם לחפירה. המקווה מרמז לראשונה על קיומו של יישוב קטן או חווה מתקופת בית שני באזור זה; היישוב הקרוב המוכר מתקופה זו נמצא בשיח' באדר (בנייני האומה), כ-2 ק"מ מצפון למקווה (ר' חדשות ארכיאולוגיות ק: 67-63, חדשות ארכיאולוגיות 120).

 
בתקופה המודרנית שימש המקווה חדר או מחסן. פנים המקווה מולא ופולס עד לגובה המדרגה העליונה. ניכר כי המילוי הונח במסודר, כאשר המקווה היה נקי מממצא קדום. המילוי כולל אבני שדה במגוון גדלים ואדמת טרה רוסה מהסביבה ובה חרסים סחופים. על גבי המילוי הונחה רצפת עפר כבוש. בשלב זה נבנו כמה מדרגות מאבנים מהוקצעות, המובילות אל פנים החדר. לצד הפן החיצוני של אומנת הפתח, מתחת למפלס הרצפה, הוצב קנקן מן התקופה העות'מאנית (איור 2), לאגירת מי נגר מהמדרגות החיצוניות ולמניעת חדירת מים אל תוך החדר.הממצא מעל לרצפה, שכלל בין היתרחרסי 'עזה', שברי זכוכית וסוליות נעליים, כמו גם הקנקן בכניסה מתארכים את שלב השימוש השני במקווה למחצית השנייה של המאה הי"ט או למחצית הראשונה של המאה הכ' לסה"נ. רוב שברי כלי החרס במילוי מתוארכים לתקופת הברזל 2, חלקם מימי בית שני ומיעוטם מהתקופה הביזנטית. כמו כן נמצאו במילוי עצמות כבש או עז ועצמות תרנגולת.