מקווה הטהרה חצוב בסלע, ומצב השתמרותו רע. נחשף גרם בן חמש מדרגות (L2; איורים 2, 3), שהוליך מערבה אל ברכת הטבילה (L3) ששרדה ממנה רק הפינה הצפונית-מזרחית; צדה המערבי נהרס בעת חציבת בור המים (L5; להלן). הובחן כי קרקעית המקווה הייתה גבוהה ביחס לתחתית בור המים. על הדופן הצפונית של המקווה נתגלו שרידי טיח אפור בהיר מעל תשתית של אבנים קטנות וגריסי חרסים. במקווה שנסתם ובוטל בזמן התקנת בור המים נתגלו חרסים אחדים, בהם שפת קנקן (איור 8:5; ר' הממצא, להלן), וכן כלי אבן (איור 14:5).

 
בור המים. תקרתו של הבור הוסרה בכלי מכני מטעמי בטיחות, ונחשף מתארו הפעמוני (4 × 5 מ', כ-6 מ' עומק; איור 4). בעת התקנת בור המים הורחבו דופנות הבריכה, וקרקעיתה הועמקה. הכניסה למקווה ממזרח נסתמה באבני גוויל גדולות והמדרגות בוטלו. במפולת שהצטברה בחלל הבור נתגלו שברי טיח, עדות לכך שהבור היה מטויח.
 
הממצא. נתגלו חרסים מעטים ומעורבים מן התקופות החשמונאית, הרומית הקדומה והביזנטית. עיקר החרסים נמצאו בשכבה של אדמה חומה שהצטברה בחלק התחתון של בור המים ועל קרקעיתו. נמצאו שברים של סירי בישול משני טיפוסים: שפה ישרה וכתף מזווה (איור 3:5) ושפה ישרה וצוואר ארוך (איור 4:5), האופייניים למאה הא' לסה"נ – ראשית המאה הב' לסה"נ.כן נמצאו פכית כדורית (איור 5:5), ונפוצה למן סוף המאה הא' לפסה"נ ועד ראשית המאה הב' לסה"נ, ופך (איור 6:5), שלו שפה משולשת וגוף מעוגל, מן המאה הא' לסה"נ.
עיקר הממצא בבור היו קנקנים (איור 7:5–13). מהתקופה החשמונאית בלט קנקן שלו שפה מקופלת, המאופיין בכמה גרסאות. לקנקנים מס' 7 ו-8 שפה מקופלת קצרה, ולקנקנים 9 ו-10 שפה מקופלת רחבה וצוואר מעט ארוך יותר. קנקן 11 הוא התפתחות של טיפוס הנפוץ בתקופה הרומית קדומה (סוף מאה א' לפסה"נ – המאה הא' לסה"נ). לקנקנים 12 ו-13 שפה מעובה הבולטת חוצה, טיפוס הנפוץ בסוף המאה הא' לפסה"נ – המאה הא' לסה"נ. בסיס כלי האבן (איור 14:5) שייך לספל מדידה הנפוץ ביישובים יהודיים בתקופת הבית השני. מן התקופה הביזנטית נתגלו שתי שפות של קערות (איור 1:5, 2), הנפוצות במאות הד'–הו' לסה"נ.
 
המקווה שנחשף היה חלק מהיישוב היהודי בבורנאט (טורגה תשע"ב). הוא הותקן בתקופה החשמונאית או הרומית קדומה, בעת הרחבת היישוב, והוא נוסף לשבעה מקוואות נוספים שנתגלו ביישוב עצמו (עמית, טורגה וגנדלמן תשס"ט:104). תיארוך החרסים מתאים לשכבות היישוב שנחשפו בחפירות קודמות. בור המים הותקן לאחר שהיישוב היהודי ניטש, אחרי מרד בר-כוכבא, ובתקופה הביזנטית הייתה בו פעילות מצומצמת, כך עולה מחפירת היישוב (עמית, טורגה וגנדלמן תשס"ט), שתוארכה למאות הד'–הו' לסה"נ.