השרידים כוללים שני שלבי בנייה, ככל הנראה טכניים, בקטע קטן ממבנה שנהרס כמעט לחלוטין. בשלב ראשון הותקנו בור מים (L112) ושתי תעלות (L109 ,L108). לבור פתח רבוע (0.46×0.48 מ', 0.75 מ' גובה) שנבנה משני נדבכים של אבני כורכר מלבניות שהונחו על קשת תמיכה. חלל הבור (2.4 מ' עומק) מרובע, ודופנותיו טויחו בטיח בהיר. התעלות ממזרח לבור בציר צפון–דרום. התעלה המערבית (L108; כ-1.5 מ' אורך חשיפה, 0.23 מ' רוחב) מרוחקת כ-0.45 מ' ממזרח לבור; אף שנראה כי התעלה והבור שימשו יחד במערכת ניקוז, לא נתגלה קשר ברור בין השניים. דופנותיה (0.12 מ' עובי, 0.15 מ' גובה) בנויות אבני כורכר, קרקעיתה טויחה בטיח לבן, והיא קורתה בלוחות מאבן כורכר (0.45 מ' אורך, 8 ס"מ עובי). בקצה הדרומי של התעלה הונחה בשיפוע אבן כורכר מלבנית, ששימשה כנראה מגלש להזרמת המים אל התעלה. התעלה המזרחית (L109; כ-2.5 מ' אורך חשיפה), המרוחקת כ-1.2 מ' מתעלה 108, קורתה בלוחות מאבן חוף (מידות ממוצעות: 0.35×0.53 מ', 6 ס"מ עובי). חלקה הצפוני של התעלה נבנה מאבני מכורכר מהוקצעות (0.25×0.27 מ', 0.3 מ' גובה); חלקה הדרומי לא נבדק. בקטעים מקרקעית התעלה אפשר להבחין בסימני שחיקה שנוצרו מזרימת המים.

 
בשלב שני הונח בחלקו המערבי של שטח החפירה ריצוף אבן (L104), העשוי לוחות אבן גיר (0.39×0.42 מ', 0.25 מ' עובי); קשה לקבוע אם שימש בחצר או בחדר. הרצפה חתמה את בור 112 ואת תעלה 108, אך סביר להניח כי לא הוציאה אותם מכלל שימוש וכי אלה המשיכו לשמש לניקוז המבנה. אחת מאבני הריצוף (L113; מידות 0.35×0.40 מ') שימשה מכסה למערכת ניקוז: עוצבה בה גומה רדודה (0.2 מ' קוטר, 0.12 מ' עומק) שבה נקדחו ארבעה חורים מפולשים. מאחר שקטע זה של הרצפה לא הוסר, לא הוברר הקשר שבין מכסה זה ובור 112 הסמוך. הרצפה נתחמה ממזרח בקיר (W2; אורך 5.7 מ', רוחב 0.6 מ'). קיר 2 נבנה מאבני כורכר מסותתות שהשתמרו לגובה שני נדבכים על גבי מסד שנבנה מארבעה נדבכים של אבני כורכר, הרחב מן הקיר בכ-0.1 מ'; בין הנדבכים הונחו אבני כורכר קטנות (0.04×0.10×0.12 מ'). ממזרח ומדרום נתחם הריצוף באבני שפה (0.16×0.42 מ', 0.23 מ' עובי), שהשתמרו לאורך 1.7 מ'. שתי אומנות, המרוחקות 2.6 מ' זו מזו, נסמכות ממערב אל קיר 2: אומנה מלבנית בחלקו הצפוני של הריצוף
(L110; מידות 1.14×1.75 מ'), ואומנה רבועה, שחלקה המזרחי נהרס, בדרומו (L114; מידות 0.60×0.75 מ'). השימוש באומנות בפינות חדרים אופייני לתקופה העות'מאנית ונועד לתמיכה בקמרונות. דרומית לריצוף 104 נחשף קטע מרצפה (L103; איור 2) העשויה אריחים מלבניים ודקים אשר הושתתו על שכבה של טיח לבן. רצפה זו השתרעה עד לאבני השפה שתחמו את ריצוף 104. נראה כי קיר 2 יצר פינה עם קיר שצירו מזרח–מערב (W1; אורך 2.8 מ', רוחב 0.35 מ', עובי 0.23 מ'), שרק חלקו המזרחי, שממנו נותרו חמישה נדבכים, השתמר. בדומה לקיר 2, גם קיר זה נבנה באבני כורכר מסותתות ללא מילוט, ואף הוא נפגע קשות. מדרום לקיר 1 וממזרח לתעלה 109 השתרע משטח (L101; מידות 3.9×5.9 מ'), הבנוי מאבני גוויל ומאבנים מסותתות מכורכר שלוכדו בטיח אפור מעורב בגריסי סיד; לא ברור למה שימש.
 
ממצא כלי החרס מיוחס כמעט כולו למאה הי"ט לסה"נ. במילוי מתחת לרצפה 104
(L106) נמצאו שתי קערות מזוגגות בפנים ומעבר לשפה (איור 1:3, 2), שלאחת מהן (איור 2:3) עיטור הנדסי על השפה; צלחת פורצלן מאירופה עם זיגוג חיצוני לבן וזיגוג פנימי כחול ולבן בדגם פרחוני (איור 6:3); וקנקן עם שתי ידיות הנושא עיטור סרוק (איור 14:3). לצד תעלה 108, מתחת לרצפה 104, נמצאו שבר מקטרת (איור 2:4) וראש נרגילה (איור 4:4). למקטרת, המחופה בגוון אדמה וממורקת, קצה קנה נפוח המעוטר בעיטור מקדה וקערה צרה ועמוקה, דמוית חבצלת; טיפוס זה היה נפוץ מאוד בארץ ישראל בכלל וביפו בפרט במחצית השנייה של המאה הי"ט ובראשית המאה הכ' לסה"נ. ראש הנרגילה, ששפתו נוטה חוצה, עשוי מטין כתום ומעוטר במגוון עיטורים פלסטיים; טיפוס זה לא השתנה מאז אמצע המאה הי"ט ועד ימינו. עוד נמצא מתחת לרצפה 104 כדור ברזל (81 מ"מ קוטר), השייך לתותח עם קנה חלק, שכמותו היו בשימוש הצבא העות'מאני במאות הי"ח–הי"ט לסה"נ.
 
בין אבני רצפה 104 נתגלה רק שבר אחד, של קדרה עם שפת מדף רחבה ודופן מעוגלת מעט ממשפחת כלי עזה השחורים (איור 7:3), וכך גם בין אבני משטח 101, שם נמצא שבר של קערה מזוגגת בפנים בצבע צלהב, עם עיטור בצבע חום של עיגולים חומים ושני פסים סמוך לשפה (איור 4:3). בהצטברות שמעל רצפה 104 (L113) נמצאו קערה מזוגגת בפנים בפסים אנכיים ועבים בצבעים צהוב וחום ובחוץ בזיגוג בצבע כתום (איור 3:3); שני ספלי קפה מפורצלן שיובאו מאירופה (איור 9:3, 10), שאחד מהם (איור 10:3) נושא דיוקן של פני אישה; נר שמן מזוגג ירוק (איור 15:3); ושתי מקטרות (איור 1:4, 3). המקטרת באירו 1:4 היא מטיפוס דמוי חבצלת. המקטרת באיור 3:4 שחוקה מאוד. היא עשויה טין אפור שחופה בצבע חום ומורק, ולה קנה קצר ומרוכס וקערה כדורית ומעוטרת בטביעות חותם בדגם עיגול שמולא בנקודות, עם עיטור מקדה בחיבור בין הקנה לקערה; מקטרות דומות תוארכו לשלהי המאה הי"ח לסה"נ.
 
במילויים שכיסו על השרידים נתגלו קערה מזוגגת ירוק בפנים ומעבר לשפתה המשוננת (איור 5:3); קדרה ממשפחת כלי עזה השחורים (איור 8:3); סיר לילה stone ware מיובא מאירופה (איור 11:3); קנקן מזוגג (איור 12:3); וקנקן ממשפחת כלי עזה השחורים (איור 13:3). כן נמצאו במילויים בסיס של עמוד משיש ורעפי מרסיי.
 
שטח החפירה המצומצם ומצב השתמרותם הגרוע של השרידים מקשים על שחזורם. אולם מקורות היסטוריים ותצלומים מן המחצית הראשונה של המאה הכ' מלמדים כי השרידים השתייכו לאחד ממבני המגורים שנהרסו ב'מבצע עוגן', שנערך בחודש יוני 1936 על ידי שלטונות המנדט הבריטי ובמהלכו נהרסו בתי מגורים ונפרצו דרכי מעבר רחבות ביפו העתיקה (שצורתו עוגן; איורים 5, 6), שעל התוואי של אחת מהן שוכן כיכר קדומים של היום (איור 7; גביש ד' תשמ"א. דיכוי המרד ביפו במאורעות 1936. בתוך א' שילר, עורך. יפו ואתריה [קרדום 15]. ירושלים. עמ' 60–63).
 
לחפירה זו חשיבות רבה משום שהיא הראשונה שבחנה את השרידים הארכיאולוגיים מן התקופה העות'מאנית המאוחרת ומימי המנדט הבריטי בלִבה של יפו העתיקה. בחפירות שנערכו בעבר בכיכר קדומים התמקדו החופרים בחשיפתם של שרידים מן התקופות הקדומות והתעלמו מן השרידים המאוחרים שאותם הסירו ללא תיעוד (Bowman J. 1955. The University of Leeds, Department of Semitics Archaeological Expedition to Jaffa, 1952. Proceedings of the Leeds Philosophical and Literary Society 7(4): 231–234). בדרך זו מנעו החופרים בעבר יצירת רצף סטרטיגרפי-היסטורי מלא של האתר. כמו כן, ממחישה החפירה את ממדי ההרס שזרע 'מבצע עוגן' בחלק זה של יפו העתיקה.