בשנים 2004–2007 נערכו שלוש עונות חפירה בגני רידוואן שמדרום לגן הבהאי שבפינה הדרומית-מזרחית של עכו (הרשאות מס' 4321-A-5262 ,A-4644 ,A; נ"צ 208768-92/757767-85), לקראת שיקום האתר ושחזורו. החפירה, מטעם רשות העתיקות ובמימון המרכז הבהאי העולמי, נוהלה על ידי י' לרר, בסיועם של י' יעקובי (מנהלה), א' האג'יאן, ר' מישייב וט' מלצן (מדידות ושרטוט), ה' סמיטליין, נ' גצוב וא' שטרן (צילום שטח), א' שפירו (GPS וזיהוי כלי חרס), א' פרוינדליך, י' שאלתיאל-סינואני, ר' שואף וי' רוזנטל מתחום שימור ברשות העתיקות (תיעוד וסקר אדריכלי), ע' שטרן (זיהוי כלי חרס), ג' פינקלשטיין (טביעות חותם), ר' ויניצקי (מעבדת מתכת), א' הילמן (טיפול בממצא עץ), י' גורין-רוזן (כלי זכוכית), ד' שיאון ור' קול (נומיסמטיקה) ור' פרנקל (ייעוץ טכנולוגי).
גני רידוואן, השייכים למרכז הבהאי העולמי בעכו, הוקמו בשלהי המאה הי"ט לסה"נ בחלקו הצפוני של אי (כ-120 דונם) שנתחם בין שתי זרועות, צפונית ודרומית, של התוואי הטבעי, היבש היום, של נחל הנעמן (בֶלוס). בתקופה העות'מאנית ובימי המנדט הבריטי ניצבו על האי, מדרום לגנים, טחנות קמח שהופעלו בכוח המים שהוזרמו אל תעלות הטיה רחבות, וזרמו בשיפוע מצפון לדרום בין שתי זרועות הנחל. מקורות היסטוריים מלמדים כי בעכו היו טחנות קמח כבר בתקופה הרומית ושוב בתקופה האסלאמית הקדומה ואולי גם בתקופה הצלבנית, אך מקומן אינו ידוע. טחנת קמח מצוינת במיקום זה לראשונה במפת ג'קוטן (משלחת הסקר הצרפתית) משנת 1799, אך זו נהרסה, ככל הנראה במכוון על ידי צבאו הנסוג של נפוליון. טחנות קמח, המכונות 'טחנות הפחה', מתוארות שוב במיקום זה בתיאוריו של הסופר הצרפתי א' מרטין שסייר בעכו בשנת 1832. השימוש בטחנות נמשך עד שנות השלושים של המאה הכ', כאשר האזור נרכש על ידי חברת הכשרת היישוב אשר שמה לה למטרה לייבש את ביצות הנעמן. בסקר שערך במקום שמואל אביצור בשנת 1955 עדיין שרדו ארבע טחנות, ובהן 11 זוגות רחיים, אך המבנים הוסבו לשמש למגורים.
בחפירה נבדק ותועד מתחם טחנות הקמח, הכולל חמישה מבנים (E–A; כ-72 מ' אורך כולל, 750 מ"ר; איור 1). המבנים, שקירותיהם בנויים אבני כורכר, הוקמו לרוחבן של 15 תעלות מים (M15–M1), שהוליכו מן הזרוע הצפונית של הנעמן אל עבר הביצות שהשתרעו מדרום למתחם. תוכנית המבנים ורמת הבנייה שלהם אינה אחידה: הטחנה המזרחית ביותר (A) היא המבנה היחיד שהוקם בנפרד ואינו חלק מרצף הטחנות; מבנים B ו-E נבנו באופן סדור ומוקפד, ואילו במבנים C ו-D נעשה שימוש משני באבני בנייה שונות, ללא הקפדה על מפלס אחיד של הרצפה. במבנים B ו-C שרדו קשתות אשר חילקו את חלל המבנה ונשאו את קורות העץ שתמכו בגג שטוח, שהיה עשוי ככל הנראה מעפר מהודק מעורב בסיד. במבנים D ,A ו-E לא שרדו מרכיבי הקירוי, אך נראה כי גם בהם היה שימוש בקשתות ובקירוי שטוח.
המים הוזרמו אל המבנים בתעלות פתוחות, כרויות בקרקע, שרוחבן לא היה אחיד (5–10 מ' רוחב, 1.0–1.5 מ' עומק). קרקעיתן דופנה בחלוקי נחל ומעליהן נבנו גשרונים שאפשרו מעבר בין המבנים במתחם. מתחת למבנים נבנו התעלות (7.8–9.6 מ' אורך, כ-0.7 מ' רוחב, 1 מ' עומק) בשיפוע קל (כ-0.3 מ'). הן רוצפו ודופנו בלוחות אבן, נאטמו בשכבה של טיח אפור וקורו בלוחות אבן שהשתלבו ברצפות המבנים. הקטע הדרומי של כל תעלה – המסתיים בפתח דמוי נחיר מלבני – נבנה כמעין משפך כדי להגביר את לחץ המים: לאורך כ-1 מ' הותקן שיפוע של 0.15–0.20 מ' ובחצי המטר האחרון הוצר רוחב התעלות בכ-0.5 מ'. במוצא כל אחת מן התעלות, בחזית הדרומית של המבנים, נבנה תא (כ-6 מ"ר, כ-1.6 מ' גובה). בכל תא הותקן גלגל כפות אופקי בגובה 3–20 ס"מ מעל לרצפת התא, שהופעל בכוח המים שזרמו אל תוכו מפתח התעלה.
שבעה מן התאים נחפרו למלוא עומקם (M15–M12 ,M5 ,M2 ,M1). ברובם נחשפו חלקים מגלגלי הכפות; בתא M15 נחשף גלגל כפות כמעט שלם (1.3 מ' רדיוס פנימי, 1.8 מ' רדיוס חיצוני; איור 2): כפות הגלגל והמעטפת החיצונית שלו עשויים ברזל, ואילו הצירים הפנימיים עשויים עץ אלון. כל אחד מגלגלי הכפות הפעיל זוג אבני רחיים, שהותקן במפלס רצפת המבנה. במבנים נתגלו התשתיות לכל 15 זוגות הרחיים לצד הפתחים שבהם הוצבו הצירים שחיברו בין גלגלי הכפות לבין הרחיים; שברים של אבני רחיים נמצאו בשימוש משני בכל רחבי המתחם, כתשתית לרצפת בטון מאוחרת.
במבנים נמצאה כמות רבה של כלי חרס, כלי זכוכית ומטבעות שזמנם המחצית השנייה של המאה הי"ט עד למחצית השנייה של המאה הכ' לסה"נ, המתארך את פרק הזמן שבו נעשה שימוש במבנים. פריטים קדומים יותר כוללים כדורי תותח קטנים מימי המצור של נפוליאון על עכו, אולי עדות להרס הטחנה שניצבה במקום על ידי הצבא הצרפתי הנסוג; שבר של קרמיקה מצרית מזוגגת מן התקופה הממלוכית (המאות הי"ג–הי"ד לסה"נ), היחיד מסוגו שנתגלה עד כה בעכו; וכן שני מטבעות איובים (המאה הי"ב לסה"נ), שנמצאו במפלסי המילוי שעליהם הושתתו המבנים. ממצא זה מועט ועל כן יש להסיק כי הטחנות לא פעלו קודם לאמצע המאה הי"ט לסה"נ.
בבדיקה שנערכה בחזית הצפונית של מבנה C נחשפה אחת מן התעלות אשר הוליכו מים אל הטחנות. על קרקעיתה, אשר דופנה באבני גוויל, נמצאו שברי כלי חרס ומטבעות, המתארכים את השימוש בה לסוף המאה הי"ט ולמחצית הראשונה של המאה הכ' לסה"נ. בחתך שנערך אל מתחת לקרקעית התעלה, לצד הקיר המערבי של מבנה B ומול פתחי תעלות M9–M7 (איור 3), נמצאה שכבת חול (כ-0.3 מ' עובי) שכיסתה על מפלס מרוצף
(L209) עשוי לוחות אבן מסותתות למשעי (0.3×0.6 מ'), שהונחו בקפידה. לוחות האבן ניגשים אל שני קטעי קירות שצירם צפון–דרום, שהמערבי בהם (W1) נמשך מתחת לתעלות M7 ו-M8, והמזרחי (W2) נמצא מתחת לקירו המערבי של מבנה B. בתעלת היסוד של קיר 2 נמצאה כמות קטנה של כלי חרס מן התקופה הצלבנית (המאה הי"ג לסה"נ), המלמדת על זמנם של הקירות ושל הריצוף הניגש אליהם; תפקידם של הקירות והריצוף אינו ברור.
מכלול טחנות הקמח בגני רידוואן, שבו הופעלו 15 זוגות של אבני רחיים, הוא הגדול ביותר הידוע עד כה בארץ ישראל מן התקופה העות'מאנית. במתחם נוצלה שפיעת המים הגדולה של נחל הנעמן להפעלתם בעת ובעונה אחת של מספר גדול של רחיים, גם אם חלק מהן שייכות לשלבי שימוש שונים. טכנולוגיית ניצול המים באתר שונה אף היא משאר הטחנות המוכרות מן התקופה העות'מאנית, שבהן נעשה שימוש בארובות או במגלשים. למרות העדויות ההיסטוריות על קיומן של טחנות קמח קדומות לאמצע המאה הי"ט לסה"נ בעכו, הממצא מן החפירה מלמד רק על מתחם הטחנות שפעל במקום במחצית השנייה של המאה הי"ט ובשני העשורים הראשונים של המאה הכ' לסה"נ.