בשנים 2006–2012 נערכו כמה ימי חפירה בשטח B בחורבת רימון (הרשאות מס' 4724-A-5009 ,A-5429 ,A-5596 ,A-5823 ,A-6094 ,A-6541 ,A; נ"צ מרכזית 18745/58709; איור 1). החפירות, מטעם רשות העתיקות ובמימון קק"ל, נוהלו על ידי נ"ש פארן בשיתוף עם ס' טליס (עונות 2006, 2007), נ' שאול (עונות 2008–2011) וי' עבאדי-רייס (עונת 2012), בסיוע י' אלעמור (מנהלה), א' האג'יאן (מדידות וסרטוט) וא' עובדיה-אפללו מנהלת מרכז ארכיאולוגי נגב. בחפירה השתתפו ילדים ובני נוער מהארץ ומחו"ל במסגרת פעילות של מרכז ארכיאולוגי נגב.
חורבת רימון שוכנת על גבעה בשולי יער להב, בדרום שפלת יהודה. שטח B משתרע במעלה המדרון הצפוני של הגבעה, והתגלו בו שרידי מבנה שחלק מקירותיו נראו על פני השטח טרם החפירה, המתוארך כנראה לסוף התקופה הביזנטית (המאות הו'–הז' לסה"נ; איור 2). בשנים 1978–1980 נחפר בראש הגבעה בית כנסת (קלונר 1992; איור 2). בשנים 2003–2005 נחשפו כ-20 מ' מצפון לשטח B מקווה טהרה ומבנה (שטח A; עבאדי-רייס ופארן 2009).
נחשפו שרידי מבנה איתן (כ-15 × 25 מ'; איור 3) שנחפר בחלקו בעבר (פארן וטליס 2009), הכולל חצר גדולה (R3; כ-5.0 × 8.5 מ' לפחות) ושלושה חדרים (R4 ,R2 ,R1). קירות המבנה
(W10–W7 ,W5 ,W3–W1; כ-0.6–0.8 מ' רוחב) נבנו ברובם מאבני גוויל מגיר והשתמרו לגובה מרבי של ארבעה נדבכים (0.6 מ'), המבנה נתחם מצפון-מערב בקיר תמך מעוגל (W6; כ-25 מ' אורך, כ-0.5 מ' רוחב), שנבנה באבנים גדולות והשתמר לגובה של 1–2 נדבכים (0.2–0.7 מ'). קיר 7, התוחם את החצר ממזרח, הוא היחיד במבנה שפן אחד שלו, המערבי, נבנה באבני גזית מסותתות היטב (איור 4). ייתכן שהחצר נתחמה ממערב בקיר (W4), אך זיהויו עדיין מוטל בספק. גבולה הדרומי של החצר טרם התגלה. במרכז החצר נחשפה אומנה מלבנית (W11; כ-0.5 × 0.8 מ', 0.3 מ' גובה), שהשתמרה לגובה נדבך אחד; נראה שהיא שימשה לתמיכת קירוי החצר. אפשר שחדר 1 (3.7 × 6.0 מ' לפחות) היה תחום ממערב גם הוא בקיר 4. גבולו הצפוני של החדר עדיין לא נחשף. חדרים 2 (3.5 × 3.5 מ') ו-4 (4.0 × 4.7 מ') נחשפו במלואם לרבות כל הקירות התוחמים שלהם (W10–W7 ,W5 ,W3 ,W2) והמעבר ביניהם בקיר 9. צמוד לחדר 2 ממזרח החלה בעונה האחרונה חשיפתו של חדר נוסף (R5).
החפירה במבנה לא העמיקה עד למפלסי הרצפות באף אחד מהחדרים או החצר. הממצאים שנמצאו במילויי אדמה במבנה כוללים בעיקר שברי גוף מצולעים של קנקני עזה וקנקני שק, המתארכים כנראה את המבנה לסוף התקופה הביזנטית (המאות הו'–הז' לסה"נ).
על פי תכניתו של המבנה נראה כי שימש למגורים. באתר מוכרות מערות מגורים תת-קרקעיות רבות שלא נחפרו, שסביב כל אחת מהן נבנתה חצר קטורה. מכאן אפשר להסיק כי ביישוב השתמשו הן במגורי מבנים מעל הקרקע הן במגורים תת-קרקעיים.
קלונר ע' 1992. רמון, חורבת. בתוך א' שטרן וא' לוינזון-גלבוע, עורכים. האנציקלופדיה החדשה לחפירות ארכיאולוגיות בארץ ישראל 4. ירושלים. עמ' 1466–1468.