עם הסרת רצפת הבטון של המבנה בן זמננו המשמש את ישיבת אדרת אליהו נחשפו שני קמרונות בנויים (L258 ,L255), שבהם נמצא מילוי, וביניהם סמטה מרוצפת ובה שתי רצפות: התחתונה (L262) הונחה בתקופה הביזנטית והעליונה (L252) — בתקופה הצלבנית. בין שלושת המרחבים הללו הפרידו קירות בציר מזרח–מערב, שחלקם העליון נהרס בעת הקמת המבנה המודרני. תכנית המרחבים מעידה כי נבנו בעת ובעונה אחת ונפתחו אל רחוב ראשי שנמשך ממערב להם, בציר צפון–דרום, בהמשכו של שוק הצורפים; דומה כי הסמטה נמשכה מן הרחוב הראשי מזרחה.

 
התקופה הביזנטית. במרחב המרכזי שבין הקמרונות, בסמטה, נמצאו שרידים של רצפה (L262; איורים 2–4), הבנויה לוחות אבן גדולים; נותרו ממנה שני לוחות, ובפער ביניהם היה כנראה לוח נוסף שנלקח ממקומו. נראה כי ריצוף לוחות האבן המשיך דרומה וניגש אל קיר שתחם את הסמטה מדרום (W28). מתחת ללוח האבן המזרחי נחשפה תשתית בהירה (L263), ונמצאו בה שני מטבעות: נומוס שנטבע בקרתגו במחצית השנייה של המאה הו' לסה"נ (טבלה 17:1) ומטבע שלא זוהה בוודאות, שזמנו כנראה התקופה הביזנטית (טבלה 20:1). הן בשכבת התשתית הבהירה שמתחת לריצוף והן בשכבת התשתית שנחשפה במקום שנעקרו ממנו לוחות נוספים (L260), נמצאו חרסים מהמאה ההו' לסה"נ, ובהם שני טיפוסי אגנים האופייניים לתקופה (איור 1:5, 2), קערת FBW (איור 3:5), קנקני עזה (איור 4:5, 5), קנקנים (איור 6:5, 7) ופכית תמרוקים מהתקופה הרומית הקדומה (איור 8:5). גודל האבנים, עוביין ואופן שחיקתן, ללא הסידוק האופייני, אינם דומים לאלה של הריצוף המוכר מחלקו הדרומי של הקרדו הביזנטי (Gutfeld 2012:98). ייתכן, על כן, שלוחות האבן הונחו במקורם ברחוב בהתקופה הרומית, ולאחר פירוקו השתמשו בהם שנית בתקופה הביזנטית לריצוף הסמטה. מכל מקום, החרסים והמטבעות שנמצאו מתחת לריצוף מעידים בברור כי הסמטה נבנתה לכל המוקדם באמצע המאה הו' לסה"נ.
הקמרון הצפוני (L255) שימש בתקופה הביזנטית חלל מוארך תת-קרקעי, כעדות הפרש הגבהים בין קרקעיתו והריצוף בסמטה. עם הוצאת העפר ממנו אפשר היה להבחין בדופנו המזרחית, אך בשל בעיות בטיחות לא הייתה אפשרות לחשוף את הקיר שתחם אותו ממערב ואף לא לבדוק את צדו המערבי. נראה כי בשלב כלשהו בתקופת השימוש בו נחצה הקמרון לשניים בקיר רחב (W27; מידות 0.7 × 2.6 מ'), וחלקו המזרחי (L253) טויח והוסב לבור מים שפתחו בשיא הקמרון, מתחת לרצפת הבטון בת ימינו. חלקו המערבי של הקמרון נחפר עד קרקעיתו, בעומק של כ-3 מ' משיא גובהו. לצד הדופן הצפונית של הקמרון נמצאה שכבה של אבנים לא מהוקצעות ששימשו רצפה. בבדיקה מתחת לרצפה נמצא מילוי עפר ובו חרסים מהתקופה הביזנטית. המילוי כיסה תעלת מים (L261) בנויה אבן בציר צפון–דרום, הקדומה לבניית הקמרון.
 
ימי הביניים. כ-0.35 מ' מעל לריצוף הסמטה מן התקופה הביזנטית נמצאו שרידים של רצפה עשויה טיח בהיר (L252; איורים 6, 7), הניגשת לקיר הנמשך בציר מזרח–מערב (W25; רוחב 0.4 מ', גובה השתמרות 0.7 מ'). קיר 25 נבנה על גבי לוחות הריצוף מן התקופה הביזנטית (L262), ולכן ברור כי הוא מאוחר לריצוף. בפירוק הרצפה נמצאו ארבעה מטבעות — שניים מהתקופה הביזנטית (המאות הד'–הה' לסה"נ [טבלה 3:1]; המאה הו' לסה"נ [טבלה 1:1]); מטבע עבה במיוחד, כנראה מהתקופה האומיית (טבלה 4:1); ומטבע מהמאה הי"ב לסה"נ שנטבע בלוקה, איטליה (טבלה 2:1). החרסים המאוחרים שנמצאו מתחת לרצפה, ובהם אגן גס עשוי ביד (איור 2:8), שבר 'סיר לילה' מזוגג (איור 6:8) וקערה (איור 7:8), מתאורכים לתקופה הצלבנית. כמו כן, נמצאו מתחת לרצפה שבר אגן עם עיטור גלי (איור 1:8) ופך ממשפחת ה-FBW (איור 5:8), שניהם מהתקופה הביזנטית, וכן קנקן (איור 4:8) מהתקופה הרומית הקדומה. נוסף על אלה נמצאו שברי פך (איור 3:8) ומשקולת (?;איור 8:8).
גובה רצפת הטיח (753.32 מ' מעפה"י) מתאים במידה רבה לגובה שיא הקמרון שמדרום לה (L258). למרות שהקמרון הדרומי התמלא כמעט עד תקרתו במילויי עפר ופסולת בנייה בימינו, המפלסים הדומים מעידים כי ייתכן שהקמרון והרצפה בני זמן אחד, וכי קמרון זה, בדומה לקמרון הצפוני, היה תת-קרקעי בעת שהרצפה הייתה בשימוש בתקופה הצלבנית. מילויי העפר בקמרון שמצפון לרצפת הסמטה (L255; איורים 3, 9) הכילו בעיקר חרסים מהתקופה הממלוכית (איור 10) וכן שלושה מטבעות — מטבע רומי מאוחר (טבלה 14:1) ושני מטבעות איוביים (טבלה 11:1, 12). ממצאים אלה מוכיחים כי בתקופה הממלוכית כבר יצא הקמרון הצפוני מכלל שימוש והפך לבור אשפה. 
שלושה קמרונות נוספים תועדו כ-5 מ' מצפון לשטח החפירה: קמרון צפוני (L266; כ-1.65 מ' רוחב; איורים 11, 12), קמרון מרכזי (L265; כ-1.75 מ' רוחב); וקמרון דרומי (L264; כ-2.5 מ' רוחב). הגישה אליהם כיום היא מדרום, דרך שני קמרונות שנפגעו מבנייה מודרנית. הקמרונות שתועדו נמצאו מלאים בעפר כמעט עד תקרתם, כך שאי אפשר היה למדוד את רוחבם ואת גובהם במדויק. במהלך התיעוד נמצאו במילויים 16 מטבעות בעזרת מגלה מתכות; מתוכם זוהו שישה  שתוארכו למאות הי"ג–הי"ד לסה"נ (טבלה 18:1, 19, 22–25). מטבעות אלה מעידים כנראה על סוף השימוש בקמרונות. שלושת הקמרונות הללו, בדומה לקמרונות שנהרסו ולשני הקמרונות שנחפרו מדרום להם, נמשכו לאורך חלקו הצפוני של הרחוב המזרחי בשוק הצלבני, בהמשך לשוק הצורפים של היום ומתחת למבנה הישיבה, ויצרו שורה של חללים ממזרח לרחוב, אשר שימשו חנויות.
 
דומה כי מפלסה של רצפת טיח 252 (753.32 מ' מעפה"י), בסמטה שהפרידה בין שני הקמרונות שנחפרו, מתאים במקורב למפלסו של הרחוב הצלבני הראשי (כיום, שוק הצורפים), שלאורכו ניצבו הקמרונות. אם אמנם כך, גובהם המשוער של הקמרונות שתועדו  היה כ-3.1 מ'. מהפרש הגבהים בין רצפתם של שלושת הקמרונות שתועדו לבין מפלס הסמטה מן התקופה הצלבנית (רצפת טיח 252; איור 12), אפשר להסיק כי חנויות הותקנו בקמרונות שנבנו בשתי קומות, זו מעל זו: הקמרונות שנחפרו (L258 ,L255) שייכים לקומה התחתונה, והקמרונות שתועדו שייכים לקומה העליונה. בחתך הנמשך ממזרח למערב דרך שלושת השווקים וקמרון 255 (ר' איורים 11, 12), אפשר להבחין שמפלס הרצפות בשלושת הרחובות דומה. גובהו המוחלט של שוק הקצבים כיום הוא כ-755 מ' מעפה"י. בחפירה שנערכה בו בעבר (מרגלית תשנ"ג) נמצאו לוחות ריצוף קדומים בעומק של כ-1.5 מ', כלומר במפלס של 753.5 מ' מעפה"י, מפלס הדומה לזה של רצפת הטיח מן התקופה הצלבנית. יש להסיק, אם כך, שבחפירות ברחוב הקצבים נחשף הריצוף של הרחוב הצלבני ולא זה של הקרדו הביזנטי.
   
המטבעות
רוברט קול
 
בחפירה נמצאו 40 מטבעות, מהם זוהו 26; זיהויים של שלושה מאלה אינו ודאי בשל מצב השתמרותם (מס' 4, 20, 21; טבלה 1).
 
טבלה 1. המטבעות על פי לוקוסים
מס'
ר"ע
סל/לוקוס
שליט/מטבעה
תיארוך (לסה"נ)
הערות
1
139453
252/2503
יוסטינוס הא', תסלוניקה
518–522
 
2
139454
252/2515
לוקה, איטליה
1099–1200
 
3
139455
252/2516
ביזנטי
המאות הד'–הה'
 
4
 
252/2517
אומיי, מצרים (?)
697–750 (?)
מטבע עבה
5
139456
253/2524
ממלוכי
המאות הי"ד–הט"ו
חצי מטבע
6
139457
253/2525
נאצר נאצר אל-דין חסן, דמשק
1347–1351
 
7
139458
253/2527
אל-כמיל מוחמד א', מצרים
1218–1237
 
8
139459
254/2522
תאודוסיוס הא'
383–395
 
9
139460
254/2523
אל-כמיל מוחמד א', מצרים
1218–1237
 
10
139461
255/2520
ביזנטי
383–395
 
11
139462
255/2535
צאלח א-דין, כוואסל של נור-א-דין, דמשק
1171–1173
 
12
139463
255/2536
אל-מנצור מוחמד הא', חמת
1191–1220
 
13
139464
256/2519
נאצר נאצר אל-דין מוחמד
1310–1341
 
14
139465
259/2538
ביזנטי
364–367
 
15
139466
260/2548
יוסטינוס הב'
573/572
 
16
139467
260/2554
קונסטנס הב' או ביזנטו-ערבי
641–670
 
17
139469
263/2560
ביזנטי, נומוס
500–550
 
18
139470
264/2563
נאצר נאצר אל-דין חסן, דמשק
1349/1348
 
19
139471
265/2567
ממלוכי(?)
המאות הי"ד–הט"ו
 
20
 
265/2568
מינימה ביזנטית(?)
המאות הד'–הה'(?)
 
21
 
265/2569
ממלוכי(?)
המאות הי"ד–הט"ו(?)
 
22
139472
265/2571
אל-אשרף נאצר אל-דין שעאבן ב', דמשק
1363–1377
 
23
139473
265/2573
ג'יימס הב', מלך קפריסין, קפריסין
1460–1473
חצי מטבע
24
139474
265/2576
אל-זהיר סייף אל-דין ברקוק, אלכסנדריה
1390–1399
 
25
139475
265/2577
נאצר נאצר אל-דין מוחמד, קהיר
1321/1320
 
26
139476
2539 (W32)
אומיי
697–750
 
 
החפירה המצומצמת פתחה אשנב לשתי תקופות שבהן נעשו עבודות בנייה נרחבות סמוך לרחוב הראשי שחצה את ירושלים מצפון לדרום, הוא הקרדו. הממצאים הארכיטקטוניים, הקרמיים והנומיסמטיים שנמצאו בשורת הקמרונות שנחפרו ותועדו מאששים את ההנחה המקובלת כי שלושת השווקים מהתקופה הצלבנית נבנו בתוואי הקרדו מהתקופה הביזנטית. אף שהרחוב עצמו לא נחשף אלא רק שורת החנויות שבצדו המזרחי, ברור מהשרידים כי שורת הקמרונות וכן הסמטה שהפרידה בין שני הקמרונות שנחפרו, נפתחו אליו. שילוב ממצאי החפירה במפת האזור ובחינת מפלסם של שלושת השווקים של היום מאפשרים שחזור של הרחוב המזרחי של השוק הצלבני, שוק הצורפים. עולה ממנו שהרחוב המקורי נמשך צפונה בדומה לשניים הצמודים לו ממערב ואינו קצר מהם, כפי שהוא היום (זלינגר וארליך תשע"ג).