הסלע הטבעי נחשף על פני כל שטח החפירה, בגובה ממוצע של 767 מ' מעל פני הים. פני הסלע מפולסים באופן טבעי. הסלע הוא סלע גיר שמעליו התפתחה שכבה דקה של אדמת טרה רוסה אדומה, אשר נשמרה בעיקר בסדקי הסלע והיתה בדרך כלל נקייה מממצא.

 

מעל הסלע הטבעי, בגובה של כ-767.4 מ' מעל פני הים, נשתמרה בחלקו הדרומי-מערבי של הריבוע רצפת טיח אפורה שבתוכה היו משוקעות אבנים קטנות וביניהן אבני פסיפס (לוקוס 110; איור 2: חתכים 1-1, 2-2). הרצפה השתמרה בחלקה בלבד ולא ניתן לקשור אותה למבנה כלשהו. היא תוארכה לתקופה האסלאמית הקדומה (המאות הח'-הי' לסה"נ) על סמך ממצא כלי החרס שנתגלה בעת פירוקה ובמילוי העפר מתחתיה (לוקוסים 112, 113): קערות (איור 3: 15-12), פך (איור 3: 16), סיר בישול (איור 3: 17) וקנקן (איור 3: 18). רצפת לוקוס 110 מצטרפת לממצאים נוספים משלהי התקופה הביזנטית ומהתקופה האסלאמית הקדומה, אשר נחשפו משני עברי החומה העות'מאנית מצפון לשער יפו, ומעידים שהאזור היה אז פעיל מאוד, אף שהיה ככל הנראה מחוץ לתחום המבוצר של העיר (לשחזור תוואי החומה הביזנטית ר' צפריר ספר ירושלים התקופה הרומית והביזאנטית 638-70, תשנ"ט, מפה בסוף הספר). ממצאים אלה כוללים, למשל, את בית המרחץ ואת רחוב החנויות שנחשפו מחוץ לשער יפו (ר' חדשות ארכיאולוגיות קא-קב: 82), וכן תעלות ניקוז ובריכת מים שנחשפו במלון ארמון האבירים (ר' חדשות ארכיאולוגיות 113: 120).

 

בתשתית הרצפה ובמילוי תחתיה נמצאו גם שברי כלים מתקופות קדומות: קערות וקדרות בעלות שפה מקופלת משלהי תקופת הברזל (המאה הז' עד תחילת המאה הו' לפנה"ס; איור 3: 6-1); קנקנים מן התקופה הרומית הקדומה (המחצית הראשונה של המאה הא' לסה"נ; איור 3: 7, 8); קנקנים ונר משלהי התקופה הביזנטית והתקופה האומיית (סוף המאה הו'-ראשית המאה הח' לסה"נ; איור 3: 9, 10; איור 3: 11). שברי הכלים מתקופת הברזל אינם שחוקים, ומרמזים על כך שמקורם באזור החפירה הנמצא כ-200 מ' מצפון לתוואי המשוער של חומת העיר משלהי תקופת הברזל. ממצא זה מצטרף לממצאים מתקופה זו שנתגלו בתחומי הרבעים הנוצרי והמוסלמי של העיר העתיקה ומעידים על פעילות באזור בתקופה זו (ר' ברקאי 1999, חידושים בחקר ירושלים: 159).

 

בחלקו הדרומי של הריבוע נחשפה באתרה על סלע האם אבן רבועה מסותתת (0.60 x 0.75 מ', 0.5 מ' גובה), הנראית כחלק מקיר (W102; איור 2: חתך 1-1). בצדה המערבי של האבן ומעליה נמצאו אבני גוויל לא סדורות, אך בשל שטח החפירה המצומצם אי אפשר לקבוע בוודאות אם האבן המסותתת היא חלק מקיר או ממפולת; רצפה 110 לא ניגשה אל הקיר.

 

מעל רצפת לוקוס 110 נשמר מילוי עפר תחוח (לוקוס 108; כ-0.5 מ' עובי; איור 2: חתכים 1-1, 2-2) שהכיל שברי כלי חרס, מעט אבנים ועצמות בעלי חיים. כלי החרס, בעיקר קערות, רובן בעלות זיגוג בגוני ירוק, תוארכו ברובם לתקופות הצלבנית והאיובית (המאות הי"ב-הי"ג לסה"נ; איור 4: 6-1). המילוי (לוקוס 108) חתום במפלס עפר מהודק (לוקוס 107; איור 2: חתכים 1-1, 2-2) שנשמר במקוטע. המפלס כולל כתמי אפר ואבנים, וייתכן ששימש רצפה, אך בשל ההשתמרות החלקית לא ניתן לקשור אותו למבנה כלשהו. המפלס תוארך לתקופה הממלוכית (אמצע המאה הי"ג-המאה הי"ד לסה"נ) על סמך שברי כלי החרס שנתגלו בו (איור 4: 7).

 

מעל מפלס 107 נתגלה מילוי עפר בצבע חום כהה עד אפור (לוקוס 120), שהכיל עצמות בעלי חיים ושברי כלים. המילוי נחתם על ידי מפלס מהודק של עפר ואבנים (לוקוס 106; איור 2: חתכים 1-1, 2-2). שתוארך עם המילוי שמתחתיו לתקופה העות'מאנית (אמצע המאה הט"ו-המאה הי"ח/י"ט לסה"נ; איור 4: 8, 9). בחלקו הצפוני-מזרחי של הריבוע נחשף יסוד של קיר (W103; כ-3.5 מ' אורך, 1.5 מ' רוחב, 1.0 מ' גובה; איור 2: חתכים 1-1 – 3-3), אשר נבנה ישירות על הסלע הטבעי משני פנים של אבני שדה בינוניות בעלות פן חיצוני מוחלק, ומילוי של אבני שדה. לא ניתן לתארכו משום שלא נמצאה רצפה הניגשת אליו. עם זאת ברור כי הוא מאוחר לרצפות 106, 107 ו-110 שאותן הוא חותך. דומה כי יש לתארכו לשלהי התקופה העות'מאנית, שכן ראשו נמצא חתום תחת מילוי מודרני (לוקוס 102, איור 2: חתכים 1-1 – 3-3), ובו רעפים מטיפוס מרסיי, המתוארכים לשלהי המאה הי"ט-ראשית המאה הכ' לסה"נ. המילוי ניגש לקיר W101, ששימש כנראה חלק ממבנה המחסן שנבנה ככל הנראה במועד זה, וחלקו העליון פורק כדי לפנות מקום למבנה החדש.

 

נמצאו שני בורות מודרניים המתוארכים למאה הכ' לסה"נ: בור סיד (לוקוס 109; איור 2: חתכים 1-1, 3-3) בחלקו המזרחי של שטח החפירה, שפגע בקיר 103; ובור מדופן אבן (לוקוס 105; איור 2: חתך 2-2) בחלקו המערבי של שטח החפירה, שחלקו התחתון נחצב בסלע.