בחודש יוני 2018 נערכה חפירת הצלה מצומצמת במכלול א-רבאט אל-מנצורי ברובע המוסלמי שבעיר העתיקה בירושלים (הרשאה מס' 8312-A; נ"צ 222192-200/631810-25; איור 1). החפירה, מטעם רשות העתיקות ובמימון UNDP, נוהלה י' צ'חנובץ (צילום שטח), בסיועם של ש' כהן (מנהלה), א' דה וינסנס (ממצא קרמי), ו' אסמן (מדידות), ג' צברי (פוטוגרמטריה) וא' דלרזון (שרטוט). תודות לעמיתי ממרחב ירושלים ברשות העתיקות, ע' ראם, י' קגן ונ' ספיר על עצותיהם החשובות.
מכלול א-רבאט אל-מנצורי ממוקם מעברו הדרומי של רחוב עלעא א-דין, המוליך לשער באב א-נזיר ('שער המשגיח'), אחד מן השערים המערביים של מתחם הר הבית (חראם א-שריף; איורים 1, 2). זהו מתחם גדול של חדרים המקיפים חצר מרכזית (איור 3). את המתחם הקים הסולטן הממלוכי קלאוון בשנת 681 להיג'רה (1282/3 לסה"נ) כדי לשמש אכסנייה לעולי רגל — כעדות כתובת ההקדשה המשולבת בחזית המבנה. בתקופה העות'מאנית הוסב המבנה לשמש בית כלא (Burgoyne 1987:129–140). החדרים המקיפים משמשים כיום למגורים. בחצר הגדולה צריפים רבים המשמשים למגורי הקהילה האפריקנית בירושלים — צאצאי השומרים הסודניים של מתחם חראם א-שריף. בחפירה מצומצמת שנערכה בשנת 2013 באחד מהצריפים בפינה הצפונית-מזרחית של החצר נחשפו שרידים של תעלת ניקוז, אשר נבנתה בעת הקמת המבנה הממלוכי והמשיכה לשמש גם בתקופה העות'מאנית (עדוי 2014). בחודש יולי 2018, בעקבות מידע על פגיעה בעתיקות, ערכו י' צ'חנובץ וד' תנעמי בדיקה ממערב לפינה לפינה הדרומית-מערבית של המתחם (איור 3); הדוח להלן כולל את הממצאים מבדיקה זו.
החפירה הנוכחית נערכה בחדר המשמש למגורים בשורת החדרים שמדרום לחצר המרכזית. החדר (2.95 × 5.88 מ'; איורים 3, 4) מקורה בקמרון צולב; בקירו הצפוני נקבעו שני פתחים, אחד בשימוש והאחר חסום, ואילו בקירו הדרומי — שני חלונות חסומים. הריצוף המקורי (L1) בחדר, העשוי מלוחות אבן נארי שחוקים מאוד, השתמר רק בחלקו המערבי של החדר. סמוך לקצה המזרחי של הריצוף היו שרידים של שקעים רדודים (1 ס"מ עומק), שסודרו בשורה שכיוונה הכללי צפון–דרום — ככל הנראה שריד של סדרת מוטות שהשתייכו למתקן כלשהו. תעלה רדודה דמוית ר' נחצבה אל תוך החלק המערבי של ריצוף האבן שרדה אולי ממתקן נוסף. דומה כי שני המתקנים הוקמו בתקופה העות'מאנית, כשהמקום שימש בית כלא, אך הם הוסרו מאוחר יותר.
החפירה (כ-9 מ"ר) התמקדה בחלק המזרחי של החדר, שם הוחלפו לוחות הנארי במרצפות סולטני קטנות יותר, אולי במהלך התקופה העות'מאנית המאוחרת. מתחת למרצפות נמצאה תשתית עשויה שכבה של בטון עתיק (L4; כ-0.15–0.20 מ' עובי) מעורב באבנים קטנות. הבטון הונח מעל מילוי (L10) של אבנים גדולות. תשתית 4 ומילוי 10 ניגשו לקיר (W3; איור 5), שחצה את החדר בציר צפון–דרום.
קיר 3, שבמקור כוסה בריצוף 1, היה אחד מסדרה של קירות יסוד שתמכו במבנה מן התקופה הממלוכית. אלה כללו קיר איתן (W6), שנמשך מתחת לקיר הצפוני של החדר, וקיר מקביל דומה (W11), הנמשך מתחת לקיר הדרומי של החדר; קיר 11 הוא חלק מן הקיר החיצוני של המתחם. קיר 3 כולל נדבך תחתון עשוי אבנים שטוחות ומוארכות, שהונחו כראשים בבנייה נמוכה דמוית קשת (איור 6) על גבי קיר יסוד נוסף (W7; איור 7). כדי להבין את תפקידו של קיר 3, הוסר חלק מן הטיח המודרני שציפה את הקירות בחדר (איור 8). מאחר שלא נמצאה כל עדות לקיר שנישא על גבי קיר 3 וחצה את החדר בציר צפון–דרום, נראה כי לשיטת הבנייה יוצאת הדופן של קיר 3 ושל היסוד שלו (W7) היה תפקיד אחר. סביר להניח שקירות אלה נועדו לשמש משקל-נגד לקירות היסוד האיתנים שנמשכו במאונך להם — קירות 6 ו-11 — וכך לסייע בפיזור משקלו של מבנה העל. בבור בדיקה (1.0 × 1.5 מ', 2.5–3.0 מ' עומק) התברר כי שלושת קירות היסוד (W11, W6 ו-W3/W7) מעמיקים אל תוך מילוי עבה מכוון (L9), שהונח בעת הקמת המבנה ומורכב מעפר חום כהה אחיד, המכיל כמות קטנה של אבני גוויל בינוניות ושברי כלי חרס מן התקופה הממלוכית.
בבדיקה הארכיאולוגית שנערכה בעקבות דוח על פגיעה בעתיקות בחדר הצמוד למבנה ממערב, התברר כי שרידים קדומים נחשפו בעקבות הסרת הריצוף המקורי של לוחות האבן בחדר. השרידים כללו את קצהו של קיר היסוד הדרומי בחדר זה וקיר נוסף שנבנה מאבנים גדולות למדי, אולי חלק ממערכת ניקוז (איור 9). בשל השטח המצומצם שנחשף ובהיעדר ממצא קטן במילוי שהופרע, אי אפשר היה לתארך את הקירות. עם זאת, הבדיקה הבהירה כי החדר שנבדק אינו חלק ממתחם א-רבאט אל-מנצורי, אלא חלק ממבנה הצמוד לו ממערב.
ממצאי החפירה תורמים להבנת התפתחותן של שיטות בנייה בימי הביניים, ואף יותר מכך — לשחזור התמונה המורכבת של הפעילות האדריכלית בירושלים הממלוכית. השרידים שנחשפו בחפירה — קירות היסוד העמוקים, קיר 3 הבנוי כקשת והמילוי העבה — הם חלק ממפעלי הבנייה המרשימים של השליטים הממלוכים ששינוי את פני העיר בתקופה זו: עמק הטירופיאון (אל-וואד) מולא כדי לאפשר הקמה במישור של מבני הציבור שבהמשך היו לחלק מן הרובע המוסלמי.
Burgoyne M.H. 1987. Mamluk Jerusalem: An Architectural Study. London.