התקופה ההלניסטית. מכלול הבנייה כולל קיר ארוך (W113; כ-10 מ' אורך) בציר מזרח-מערב שמשני צדיו משתלבים קירות (W120 ,W122-124). הקירות נבנו אל תוך הקרקע הבתולה (אדמת סחף כבדה וחרסיתית), והשתמרו לגובה של שני נדבכים (כ-1.5 מ'). כל הקירות נבנו בטכניקת בנייה המוכרת כפניקית – שימוש באבנים גדולות ומסותתות שהוצבו על צדן הצר במרחקים קצובים וביניהן מילוי של אבני שדה בינוניות. על חלק מן הקירות נשתמר טיח. בתוך החדרים שנוצרו (לוקוסים 116, 117, 128, 131, 132) נתגלו כמה מפלסים של רצפות או תשתיות לרצפות עשויות עפר כבוש מחול ים ופסולת סיתות של אבני כורכר. על הרצפות היתה הצטברות של עפר ובתוכו כמות גדולה של  שברי כלי חרס, כלים עשויים פריט (Frit) ומטבעות.

 

התקופה הרומית. בתקופה הרומית הונמכו כמה קירות לגובה אחיד ואבניהם העליונות שולבו בריצוף האבן.

 

התקופה הצלבנית. נתגלה קיר ארוך בציר מזרח-מערב (W118) שמשתלב בקצהו המזרחי עם יסוד רחב מאוד של קיר שתפקידו אינו ברור. היסוד נבנה בטכניקה שבה אל תוך תעלה עמוקה, שנחפרה באדמת הסחף החרסיתית, נשפכו אבני שדה וחומר מלכד. על סמך ממצא קרמי מתוארכים הקירות למאה הי"ג לסה"נ.