שפכי חרסים

נחשפו שפכי חרסים בהשתרעות רחבה (לפחות 21×70 מ', 0.2–1.0 מ' גובה), בעיקר בריבועים E12 ,E11 (איור 3: חתך 3–3; איור 4), F12 ,D12 (איור 3: חתך 4–4) ו-F13 (איור 3: חתך 1–1). בצפון תעלה A ובריבוע E13 נראים שולי הערמה: בחתך המזרחי (איור 3: חתך 2–2) לא נמצאו כמעט חרסים ואילו בחתך הצפוני (איור 3: חתך 1–1; איור 5) הערמה הולכת ומתמעטת במזרח. בריבועים D16 ,E14 ,D14 ו-F16 לא נמצאו שפכי חרסים, ונראה שמרכז הערמה נמצא ממערב ומצפון להם. לא ניתן לקבוע את מידות הערמה, אך אפשר להניח שהרדיוס שלה היה גדול מ-15 מ'.
שברי כלי החרס כללו קערה (איור 1:6), קנקנים רבים ובהם 'קנקני עזה' (איור 2:6–7), וקנקנים דמויי שק (איור 8:6–10), שברבים מהם ניכרו עיוותים, וכן פך (איור 11:6) ומכסה (איור 12:6), המתוארכים כולם לתקופה הביזנטית (המאות הה'–הז' לסה"נ). כן נמצאו שברי לבני חומר שרופות ופסולת צריפה (איור 7) ושתי מינימות ביזנטיות (להלן).
ערמות שפכים כאלו נוצרו בסביבת כבשנים לצריפת כלי חרס בעקבות פסילת כלים בתהליך הייצור, ולכן שפכי החרסים מעידים על תעשיית כלי חרס שהתקיימה במקום. התמעטות הערמה במזרח מעידה כנראה כי הכבשנים ממערב לתוואי הכביש. מיקום אזור התעשייה ממזרח ומצפון למרכז היישוב קשור למשטר הרוחות המערביות באזור ונועד למנוע את הזיהום הנלווה לצריפת הכלים. יש לראות בייצור כלי החרס חלק מתעשייה רחבת הקף שהתקיימה בדרום מישור החוף בעיקר בתקופה הביזנטית (ר' חדשות ארכיאולוגיות ק: 91–93).
 
סרקופגים
בריבועים C15 ,C14 ו-D15, נחשפו שלושה סרקופגים פשוטים עשויים אבן גיר רכה, שנשדדו בעבר והשתמרו חלקית (1: 2.03 מ' אורך לפחות, 0.82 מ' רוחב, 0.85 מ' גובה לפחות; 2: 1.68 מ' אורך לפחות, 0.82 מ' רוחב, 0.45 מ' גובה לפחות; 3: 1.1 מ' אורך לפחות, 0.82 מ' רוחב, 0.65 מ' גובה לפחות; רוחב הדפנות 0.10–0.15 מ'; איורים 2, 8). סרקופגים דומים היו שכיחים בשלהי התקופה הרומית ובמחצית הראשונה של התקופה הביזנטית (המאות הג'–הה' לסה"נ).
הסרקופגים מעידים שראשית הפעילות בשטח הייתה בשלהי התקופה הרומית או בראשית התקופה הביזנטית, כאזור קבורה. קבורה בשולי יישובים, סמוך לאזורי תעשייה, הייתה שכיחה בארץ.
 
חלקי מבנים
בריבוע H11, נחשפו מעל ערמת החרסים שני קירות היוצרים פינה (W1: כ-1.5 מ' אורך, 0.4 מ' רוחב; W2: כ-3.2 מ' אורך, לפחות 0.3 מ' רוחב; איור 2), שנשתמרו לגובה נדבך אחד (עד 0.45 מ' גובה), בנויים מאבני גיר מסותתות ברישול בפן של אבנים גדולות כלפי חוץ ואבנים קטנות בדופן הפנימית וטיט אפור בהיר.
עיקר כלי החרס שנמצאו במבנה ובסביבתו (L120–L117) תוארכו לשלהי התקופה העות'מאנית וכללו קערות (איור 1:9–3), סיר בישול (איור 4:9), קנקנים (איור 5:9, 6), פכים (איור 7:9, 8) ומקטרת (איור 9:9), וכן קנקן המתוארך לתקופה הביזנטית. כן נמצאו שני מטבעות, עבאסי וצלבני (להלן), כנראה עדות לפעילות ארעית שכן לא נמצאו שרידים נוספים מתקופות אלה.
בריבוע B17, נחשפה רצפה (L129; איור 10) שנשתמרה חלקית, עשויה אבני גיר עם פן שטוח במגוון גדלים (0.1×0.1–0.4×0.4 מ'). במזרח יוצרת הרצפה קו ישר, אולי עדות לקיר שאליו ניגשה הרצפה, ובחלקה הצפוני מגרעת עגולת מתאר, כנראה מתקן. בשולי הרצפה נמצא שבר אגן המתוארך לתקופה העות'מאנית (איור 10:9). רצפות דומות נחשפו בחפירות המבנים העות'מאניים בכפר עאנה.
שרידי המבנים משלהי התקופה העות'מאנית שייכים כנראה לכפר הנטוש עאנה, מן הסתם מבנים שנמצאו בשוליו המרוחקים.
 
המטבעות
רוברט קול 
נתגלו ארבעה מטבעות, כולם ניתנים לזיהוי. שתי מינימות ביזנטיות: מן המאות הד'–הה' לסה"נ (לוקוס 122; מס' ר"ע 119147), המטבע המוקדם ביותר שהתגלה בחפירה, ומהמאות הה'–הז' לסה"נ (לוקוס 113; מס' ר"ע 119148). שני מטבעות נחושת מימי הביניים נמצאו בסביבת שריד מבנה (לוקוס 120) שעיקר כלי החרס שהתגלו בו מתוארכים לשלהי התקופה העות'מאנית: פלס עבאסי מן המאה הט' לסה"נ (מס' ר"ע 119146) ודניאר צלבני מנחושת (מס' ר"ע 119145; איור 11) מנסיכות טריפולי, המתוארך לשנים 1230–1235 לסה"נ, כשעברה למרותם של שליטי נסיכות אנטיוכיה הצפונית לה. המטבע, המציג שער בעל דלתות כפולות ושיניות ומסביב הכתובת CIVITAS TRIPOLI ('העיר טריפולי'), מופיע כחלק מכסף לצורכי יום-יום באתרים צלבניים בממלכת ירושלים הצלבנית במאה הי"ג לסה"נ. זהו המטבע המאוחר ביותר שהתגלה בחפירה.