ממצא כלי החרס מן האתר מתוארך לתקופות: ברונזה תיכונה 2א', המעבר מברונזה תיכונה 2א' לברונזה תיכונה 2ב', ברונזה מאוחרת, פרסית, הלניסטית (חשמונאית), רומית, ביזנטית, אסלאמית קדומה (ומגוון שלביה), ממלוכית, עות'מאנית ומנדטורית. לא כל תקופה מיוצגת באדריכלות, חלק מהחרסים הם ייצוג בלעדי לתקופה; כך למשל קנקן וקערה שלמים המיוחסים לתקופת הברונזה המאוחרת שייתכן ומקורם בקבר שלא שרד, או שברי כלי שולחן, בישול ואחסון מן התקופות הפרסית והרומית הקדומה שנמצאו בריבועים במערב האתר.

 
שכבות 1–6 (להלן) מייצגות שלבים כרונולוגיים שאינם בהכרח סטרטיגרפיים. לא ניתן היה לחשוף חתך סטרטיגרפי שהחרסים מייצגים בו את כל תקופות האתר; מכלולי חרסים מתקופות קדומות התגלו לא פעם במפלס גבוה מזה של מכלולים ו/או שרידים אדריכליים מתקופות מאוחרות בשל ההפרעות הרבות שהיו באתר במרוצת הזמן. ראוי לציין שבכל החפירות ברמלה (דרום) התגלו תעלות שוד רבות שהקשו על השתמרות השרידים ועל הבנת הסטרטיגרפיה. התעלות נועדו לשוד אבני בנייה וחומרי בנייה באזור שבו הייתה האבן קשה להשגה.
 
שכבה 1: תקופת הברונזה התיכונה 2א' (המאות הכ'–הי"ח לפסה"נ)
השכבה התגלתה בריבועים S214 ,S213 ו-T214 במערב השטח (איור 1); סדרה של מתקנים ובורות מהתקופה האסלאמית הקדומה (המאות הח' והט' לסה"נ) חותמים אותה ומושתתים או חודרים בחלקם אל תוכה. ראוי לציין שחרסים מעטים בני התקופה התגלו שלא בהקשרם בריבועים סמוכים אך חפירה עד לקרקע הבתולה לא העלתה שרידים מתקופה זו. שכבה זו מיוצגת בשמונה מפלסי חיים של אדמה חרסיתית חומה, ייתכן שמקורה בלבני בוץ שהתפוררו; אין בה שרידים אדריכליים והיא עשירה מאוד בחרסים המשוכבים זה על גבי זה ומופרדים בשכבת חול צהובה-אפרפרה (כ-0.2 מ' עובי ממוצע של כל מפלס). בין החרסים התגלו שברי קערות ממגוון טיפוסים, סירי בישול העשויים ביד, סירי בישול עשויים באובניים, קדרות, קנקנים ופכים. ראויה לציון ידית קנקן שעליה מוטבעת חרפושית מטיפוס כנעני קדום (דגם המזבח) שהתגלתה בבור אסלאמי קדום שחתך את מפלסי החיים מתקופת הברונזה התיכונה 2א'. על פי אופי השרידים באתר נראה כי זוהי חצר מבנה שלא שרד או אתר חנייה שחזר ונושב לפרקי זמן בתקופה זו.
 
שכבה 2: התקופה החשמונאית (שלהי המאה הב'–ראשית המאה הא' לפסה"נ)
'שכבה' זו היא כיסי אדמת חמרה בכמה מוקדים באתר ובה כלי חרס ובהם סיר בישול מנוקב, זכוכית ומטבעות חשמונאים אחדים. נראה כי שרידיה של השכבה האסלאמית הקדומה לא הותירו זכר לשרידים אדריכליים מתקופה זו. עם זאת בריבוע X209 בחלקו הדרומי של השטח נחשף קטע של בריכה מטויחת שמתארה מלבני (1.2×3.0 מ'; איורים 1, 4); הירידה אליה נעשתה באמצעות שתי מדרגות.
 
שכבה 3: התקופה הרומית המאוחרת ו/או הביזנטית הקדומה (המאות הג'–הה' לסה"נ)
בריבועים M140 ו-M209 (ר' איור 1) במערב השטח נחשפה פינה דרומית-מזרחית של מסד מדורג בנוי גזית בפניו החיצוניים וליבתו אבני גוויל ועפר, ששרדו ממנו חמישה נדבכים (1.4 מ' גובה). בשכבת המילוי של המסד התגלו שברים אחדים של סירי בישול וקנקנים מן התקופה הרומית המאוחרת/הביזנטית הקדומה. המסד שימש ככל הנראה מבנה איתן (ציבורי, פולחני או צבאי) שלא שרד. 

שכבה 4: התקופה הביזנטית המאוחרת–ראשית התקופה האומיית (המאות הו' והז' לסה"נ)

בכמה ריבועים מפוזרים נחשפו שרידים אדריכליים שזמנם המאות הו'–הז' לסה"נ. השרידים תוארכו על סמך ממצאי כלי החרס, הזכוכית והמטבעות שנתגלו בהם.
מבנה גזית. בריבועים L138 ,K138 ו-L139 (ר' איור 1) בחלקו הצפוני של השטח נחשפו שרידי מבנה שקירותיו נבנו פן פנימי של אבני גוויל קטנות מלוכדות במלט ללא טיח ופן חיצוני של אבני גזית, חלקן מסותתות בקפידה וחלקן מהוקצעות ונראה כי נעשה שימוש באבני בנייה קדומות שנמצאו באתר, כנראה ממבנה שכבה 3 (לעיל). הקטע העיקרי מן המבנה הוא חדר מלבני (2.0×3.2 מ'; איור 5) שקירותיו הדרומי והמזרחי שרדו לגובה נדבך היסוד ואילו הקירות הצפוני והמערבי שרדו לגובה שלושה נדבכים ולא נתגלו בהם שרידי פתח. יש להניח כי פתח החדר נקבע בקיר הדרומי ו/או המזרחי. בפינותיו הצפונית-מערבית והדרומית-מערבית של החדר נבנו אומנות שנועדו לשאת קשת. לחדר הייתה רצפת טיח שניגשה אל גובה הנדבך השני של הקירות ושרדה בקטע קטן בלבד בדרום החדר. בחלק שבו הייתה הרצפה חסרה העמיקה החפירה עד ליסודות הקירות שהיו מושתתים על קרקע בתולה. מצפון וממזרח למבנה נתגלו קירות נוספים הניגשים לקירות החדר. ממערב לחדר נתגלו בשני מקומות קירות אחרים וקטע של רצפת טיח המושתתת על חלוקי גיר וצור. לא ברור אם שרידים אלה הם חלק ממבנה זה או שייכים למבנים אחרים שהיו סמוכים לו. שרידיו של מבנה הגזית נפגעו קשות מבנייה מאוחרת ומשוד אבנים המיוחסים לתקופה האסלאמית הקדומה.
מתקן שלצדו טבון. מעט מזרחה למבנה הגזית, נתגלו שני קירות גזית מקבילים, מערבי ומזרחי, ששרדו לגובה נדבך היסוד, שביניהם רצפת פסיפס לבן גס. בקיר המערבי שובצה אומנה רבועה, שנועדה אולי לשאת קשת וצמודה לה בריכה עגולה מטויחת, שקרקעיתה עשויה פסיפס לבן, ובמרכזה בור שיקוע. מעט מדרום לרצפת הפסיפס נתגלה טבון קטן שצמודה לו רצפת טיח.
מכלול בית הבד. בריבועים Q139 ,R138 ,Q138 ו-R139 (ר' איור 1) במרכז השטח נחשפו שתי משקולות בורג גליליות, לכל אחת שתי מגרעות צד ולצדן שני אגני איגום גדולים מאבן. אחת המשקולות נתגלתה שכובה לא באתרה ואילו האחרת נתגלתה באתרה (איור 6). אגני האיגום נתגלו באתרם, משוקעים עמוק אל תוך מפלס החמרה. מפלסיו המקוריים של בית הבד ובכללם משטחי העבודה לא שרדו.
גתות. בריבוע O138 בחלקו הצפוני של השטח ובריבועים X11 ,Y10 ,X10 ו-Y11 (איור 3) בחלק הדרומי התגלו משטחים מרוצפים פסיפס לבן גס שבפינותיהם בורות איגום מתחת לשרידי השכבה האסלאמית הקדומה (איור 7). מתחת לגת שנחשפה בשנת 2007 נחשף אגן אבן גדול ששימש ככל הנראה את בסיס הקיבוע של בורג הסחיטה. בפינתה הצפונית-מערבית נחשף אגן נוסף בנוי אבן וטיח ששימש ככל הנראה לאיגום. מעבר לתחומי משטח הדריכה דרומה, מזרחה ומערבה התגלו קטעים נוספים של משטחים מרוצפים פסיפס לבן גס שאולי שימשו גתות נוספות או חלקים נוספים של אותה גת שפורקה בעת בניית מתקני השכבה האסלאמית הקדומה.
כבשנים לייצור כלי חרס. בריבועים S10 ו-T10 (איור 2) שנפתחו בשטח שבו עבר כביש הגישה למושב מצליח נתגלו מתחת לשרידי התקופה האסלאמית הקדומה קטעי כבשנים שנהרסו בעבר. בשלם שבהם השתמר קטע בנוי לבני בוץ צרופות שמתארו פרסה ומפולת לבני בוץ שמתארה מקומר. סמוך לו נתגלה בור פסולת המכיל בעיקר שברי קנקנים דמויי שק מהטיפוס האופייני למישור החוף המרכזי והדרומי, חלקם מעוותים, שסביר להניח שנצרפו בכבשן.
כבשן לייצור כלי זכוכית. בריבוע Y134 (איור 1) בחלק הדרומי של השטח נתגלתה מפולת לבני בוץ קטנות צרופות של כבשן שלצדן פסולת בית יוצר שעסק בניפוח זכוכית. לצד גושי זכוכית גולמית וגושי פסולת של זכוכית מעובדת התגלו שברי כלי זכוכית, שברי כלים מעוותים ושברים שעליהם סימני ניתוק של מוט הניפוח מהכלי.

שכבה 5: שלהי התקופה האומיית(?), התקופות העבאסית והפאטימית (המאות הח'–הי"א)
שכבה זו מייצגת את שלב הקיום העיקרי של האתר שהחל זמן מה לאחר ייסוד העיר רמלה בראשית המאה הח', ככל הנראה סביב אמצע המאה הח', בשלהי התקופה האומיית או ראשית התקופה העבאסית. באתר הוקם מכלול נרחב שאופיו תעשייתי מובהק, והוא כלל מתקנים רבים ומגוונים שנועדו לאגירה, הולכה ושימוש במים ואולי גם בנוזלים אחרים – בורות מים, צינורות, תעלות ובריכות. לצדם נבנו מתקנים שנועדו להם תפקידים אחרים בפעילות התעשייתית של האתר – בורות ספיגה מקומרים ורצפות עשויות טיח, אבן ופסיפס. כל אלה חדרו לרוב אל תוך שרידי השכבות הקודמות וגרמו להם נזק נוסף. שרידי שכבה זו, שניכרים בה כמה תת-שלבים, נתגלו בכל ריבועי החפירה, ולאור החפירות הנרחבות שנתקיימו בשטח ברור כי התפשטותם נמשכת אל מעבר לגבולות השטח שנחפר. זמנם של המתקנים נקבע על סמך ממצא כלי החרס, הזכוכית והמטבעות שנתגלו בהם.
בורות מים. נתגלו שבעה בורות מים שמתארם גלילי (1–5 מ' קוטר) ותקרתם דמוית כיפה, כולם נבנו מאבני גוויל במגוון גדלים שלוכדו במלט וטויחו מבפנים בשכבת אחת של טיח לפחות. בדופנות הבורות שנבחנו נמצא כי בשכבת הטיח העליונה שובצו חרסים, לרוב שברי גוף של קנקנים המתארכים את בניית הבורות. הבורות נמצאו סתומים ברובם בסחף כמעט עד לתקרתם, ולעתים אף ממוטטים בחלקם העליון. הגדול בבורות, שנתגלה במרכז השטח בריבועים S140 ,T139 ,S139 ו-T140 (ר' איור 1) הוא היחיד שנתגלה נקי כמעט כולו מסחף (11 מ' עומק מדוד). בראש תקרתו דמוית הכיפה נקבע פתח רבוע (כ-0.5 מ' רוחב) בנוי אבני גזית. אל הבור מוליכים משני עברים צינורות חרס, שנועדו כנראה להזרים אליו מים ולנקז ממנו עודפים; פתחי הצינורות נמצאים במפלסים שונים בדופנות הבור, ששימש אם כן לאגירה ולחלוקה (איור 8).
צינורות ותעלות. נתגלו שרידי צינורות ותעלות רבים מאוד ששימשו להולכת מים ואולי לנוזלים אחרים. כל הצינורות ורוב התעלות היו תת-קרקעיים ורק כמה מן התעלות היו חשופות על פני השטח ושובצו ברצפות. במקומות רבים נמצאה גם נקודת המוצא או הסיום של צינור/תעלה – בבור מים או בבריכה. רוב השרידים הם של צינורות העשויים מחוליות חרס במספר מצומצם של תקני קוטר. הצינורות השבירים צופו מכל עבריהם בשכבת הגנה העשויה אבני גוויל קטנות המלוכדות בטיט. לרוב נתגלו קטעים קצרים יחסית של צינורות, אך ניתן היה לעקוב אחר מהלכו של צינור שחצה את שטח החפירות לאורך כ-60 מ' מדרום לצפון. נקודות המוצא והסיום של צינור זה לא נתגלו ולא ברור למה שימש. על כל פנים נראה כי התוואי שבו הונח הצינור שימש לפחות שני צינורות או צינור ותעלה נוספים שנבנו במפלסים נמוכים יותר. הצינור הארוך, העליון, נבנה בהתאמה לטופוגרפיה של האתר. בחלקו הצפוני היה צורך להנמיך את מפלסו בבניית 'ברך' ממלט. התעלות מנגד נבנו מאבנים מהוקצעות ומאבני גוויל קטנות שלוכדו במלט. דופנותיהן הפנימיות טויחו, אך קרקעיתן לא תמיד טויחה. הן כוסו לרוב באבנים מהוקצעות, אך בכמה מקומות לא נתגלו אבני כיסוי וייתכן שהתעלות היו פתוחות או שאבני הכיסוי נשדדו כולן (איור 9). בניגוד לצינורות נראה שהתעלות לא הוליכו אל בורות מים אלא אל בריכות תעשייתיות ואולי אל בורות ספיגה.
בריכות. נתגלו שרידים של כ-40 בריכות בדרגות השתמרות שונות. לעתים נתגלו רק רצפות הבריכות ויסודות קירותיהן, ולעתים נתגלו הבריכות למלוא עומקן. הן נבנו מאבני גוויל קטנות שלוכדו במלט ודופנותיהן, קרקעיתן השטוחה ולעתים גם ראשי קירותיהן טויחו (איור 10). בדומה לבורות המים, בכל הבריכות שובצו חרסים בשכבת הטיח העליונה, לרוב שברי גוף של קנקנים. לעתים שובץ בדופן הפנימית של הבריכה מדרך כף רגל העשוי משבר של לוח שיש, אשר נועד לסייע בכניסה אל הבריכה וביציאה ממנה. את הבריכות ניתן לחלק לשלושה טיפוסים. 1) מאגרי מים מלבניים עם תקרה מקומרת בקמרון חביתי. נחשפו ארבע בריכות כאלה במגוון גדלים, ולרוב תקרתם בעת החשיפה הייתה ממוטטת; 2) בריכות מרובעות, מלבניות או רבועות. נחשפו כ-30 בריכות כאלה, רובן קטנות ורדודות למדי (1.0×1.0×0.5 מ' בממוצע) ורק מיעוטן גדולות ועמוקות יותר. בשל מצב השתמרות האתר, לרוב לא ניתן היה לקשר ישירות בריכה לשרידים נוספים בקרבתה. בחלק מהבריכות הותקנה מדרגה צרה לאורך הצלע האורכית, וכן תועדו בריכות שבהן נתגלתה בפינתן גומת איגום (איור 11); 3) בריכות עגולות קטנות ורדודות למדי (כ-1 מ' קוטר, כ-0.5 מ' עומק; ר' איור 1).
בורות ספיגה מקומרים. נתגלו שרידים של 13 קמרונות תת-קרקעיים. למרביתם מתאר חביתי (1.5×2.0 מ' גודל ממוצע) וראוי לציון קמרון גדול במיוחד שנתגלה במרכז השטח בריבועים R140 ו-S140 (ר' איור 1). מהעדר מדרגות גישה, רצפות, או כל אמצעי שאפשר שימוש בהם, וסמיכותם לבריכות (לעיל) ולמשטחי עבודה (להלן) מתבקשת המסקנה כי הקמרונות שימשו בראשיתם בורות ספיגה – למי שפכים ו/או למי נגר. מעניין לציין כי רבים מהקמרונות שימשו בורות אשפה בשלב מאוחר, או אף בד בבד עם המשך השימוש בהם כבורות ספיגה. הם נמצאו מלאים בכמויות גדולות של פסולת ביתית, בעיקר כלי חרס אך גם כלי זכוכית, חפצי מתכת, מטבעות מעטים ועצמות בעלי חיים. לפיכך נמצאו בחלק מהקמרונות מכלולי הממצא העשירים שנחשפו באתר. ניתוח ראשוני של הממצא מעלה כי יש לייחסו למאה הט' לסה"נ ואפשר שחלק מטיפוסי הכלים המשיך להתקיים גם במאה הי'. כלי החרס והזכוכית מייצגים את המכלול הביתי המוכר מהתקופה. בהעדר כלים מעוותים נראה כי אין זו פסולת של בתי יוצר אלא פסולת ביתית רגילה.
משטחי עבודה. בריבועים רבים נתגלו קטעי משטחים מרוצפים, שהיו סמוכים או צמודים לבריכות ולבורות ספיגה מקומרים. המשטחים היו עשויים לרוב טיח ואבנים קטנות ושכבות התיקון מעידות על שלבי שימוש אחדים (איור 12). משטחי העבודה שימשו בפעילות התעשייתית באתר, והם אינם רצפות של מבני מגורים. נוסף על משטחי עבודה מטיח תועדו משטחים עשויים לוחות אבן-חוף שהובאו לאתר במיוחד מחוף הים התיכון, ופסיפס גס לבן.
בורות אשפה. בריבוע Y138 (ר' איור 1) בדרום השטח נתגלה קטע מבור אשפה גדול ועמוק, חפור אל תוך קרקע החמרה הטבעית. סדרה של בורות אשפה ומרבצים פולסו ונחפרו זה אל תוך זה. ייתכן שמיקום הבורות בשוליים הדרומיים של האתר. הם הכילו כמות רבה מאוד של ממצאים – בעיקר כלי חרס שלצדם כלי זכוכית, חפצי אבן ועצמות בעלי חיים. כלי החרס מתוארכים, בדומה לממצא מהקמרונות התת-קרקעיים, למאות הט' והי' לסה"נ אם כי מפלסיו העליונים של הבור הכילו גם טיפוסי כלים שזמנם המאה הי"א לסה"נ.

שכבה 6: התקופה הממלוכית (המאות הי"ג–הט"ו לסה"נ) ותקופת המנדט הבריטי (המאה הכ')
שכבה זו מיוצגת בממצאים שנתגלו בפני השטח, ללא קשר לשרידים אדריכליים. לתקופה הממלוכית מיוחס פך חרס שלם, ואילו לתקופת המנדט הבריטי מיוחסים שברים מעטים של כלי חרס, כלי זכוכית, רעפי מרסיי וחפצי מתכת, שנתגלו בעיקר בצפון האתר. נראה כי האחרונים שייכים לבסיס הצבאי הבריטי שהוקם במקום ו/או ליישוב ערבי שהיה בקרבתו.


שתי השכבות הקדומות באתר, המיוחסות לתקופת הברונזה התיכונה 2א' ולתקופה החשמונאית הן חידוש לארכיאולוגיה של האזור; אתר הברונזה התיכונה 2א' לבטח היה קשור למערך הדרכים שחיברו את אשקלון עם אפק, המרכזים המדיניים הבולטים בדרום הארץ בתקופה זו, בדומה לאתרים אחרים באזור דוגמת תל מקנה, גזר ואשדוד. האתר החשמונאי היה ככל הנראה כפרי באופיו, ויושב ביהודים במחצית השנייה של המאה הב' לפסה"נ כחלק מאסטרטגיה מדינית חשמונאית ליצור 'רצף טריטוריאלי יהודי' באזור של מודיעין ולוד, החוצץ למעשה בין ערי שפלת החוף (פלשת) הנוכריות ליישוב היהודי ביהודה ובשפלתה. יישוב יהודי זה המשיך להתקיים ככל הנראה גם בתקופה הרומית הקדומה, על סמך 'ממצא יהודי' (כלי אבן ומטבעות למשל) המוכר מחפירותינו ומחפירות נוספות באזור (חדשות ארכיאולוגיות 118; הרשאות מס' 4454-A-5331 ,A-5311 ,A). מהותו ותפקודו של מסד הגזית אינו ברור ולפיכך אופיו של האתר במאות הג' והד' לסה"נ נותר עלום. במאות הו' והז' לסה"נ שכן באתר יישוב כפרי לא גדול שכלל מבני מגורים ומתקני מלאכה ותעשייה – כבשני חרס וזכוכית, גתות ובתי בד – שהוקמו ברובם בשולי היישוב. היישוב היה כפוף מבחינה מנהלית לעיר הגדולה באזור – לוד (דיוספוליס/גיאורגיופוליס). את נטישתו ניתן לייחס להקמת העיר רמלה (בשנת 715 לסה"נ לערך) ולדעיכתה ההדרגתית של לוד. יישובים מסוימים בעורפן הכפרי של שתי ערים אלו המשיכו להתקיים גם לאחר השינויים הפוליטיים והמנהליים החדים באזור ואילו יישובים אחרים ננטשו בעקבות שינויים אלה. מן המקורות ההיסטוריים של התקופה האסלאמית הקדומה ומהחפירות הרבות שהתקיימו בעיר רמלה עולה כי כלכלת העיר הייתה מגוונת. היו בה מגוון מלאכות, מהן עיבוד מוצרים חקלאיים שגדלו סביב העיר ומעבר לה, טקסטיל (ייצור, אריגה, וצביעה), ייצור כלי חרס, זכוכית, אבן ומתכת. בין מלאכות אלו היו שהצריכו שימוש רב במים. המכלול שנחשף בחפירות הוא עדות ברורה לכך וסביר שרוב המתקנים באתר שימשו שלבים בעיבוד צמח הפשתן (.Linum usitatissimum L), להפקת סיבים שיועדו לטווייה. מקורות היסטוריים בני התקופה המציינים גידול פשתן ברמלה, שדות אדמת הסחף (האלוביום) מדרום וממזרח לאתר, מפלס מים שעוּן בעומק של כ-3 מ' מתחת לפני השטח כיום, והעובדה שגידולי פשתן היו נהוגים באזור עד לראשית שנות ה-60 של המאה הקודמת ושגידולי כותנה נהוגים באזור גם היום, כל אלה מחזקים את הסברה. נראה כי העדר ממצאים שניתן לייחסם לפעילות של טווייה ואריגה פוסלת את האפשרות שהסיבים שהופקו באתר עברו בו עיבוד נוסף. יתרה מזאת, נראה כי העדר שרידי צבע על דופנות הבריכות הרבות שנתגלו בחפירות פוסלת את האפשרות שהאתר שימש לצביעת אריגים. הקמת המכלול מתוארכת לשלהי התקופה האומיית ובעיקר לתקופה העבאסית. ממצא מועט יחסית המתוארך בוודאות לתקופה הפאטימית (סוף המאה הי' והמאה הי"א) מצביע על כך שלפחות חלקים מן המכלול המשיכו להתקיים גם בתקופה זו, אולי עד לחורבן רמלה ברעידות האדמה של שנת 1033 או 1068 לסה"נ. עם זאת, רוב רובו של הממצא מצביע על כך שהפעילות העיקרית באתר התקיימה עד המאה הי'. באחד המקורות ההיסטוריים מציין הגיאוגרף אבן ט'אפר כי בשלהי המאה הי' יוסדו מטוויות לאריג הפשתן במצרים. נראה כי בעקבות זאת דעך ענף התעשייה הזה ברמלה ואולי אף ניטש עד לתקופה המודרנית. מכל מקום, עם ירידת גידול והפקת הפשתן, במאה הי' על פי החפירה, חלה ככל הנראה עלייה בגידול ובהפקת הכותנה, שנחשב לגידול משתלם יותר מבחינה כלכלית, ושהלך ותפס מקום מרכזי בתעשיית הטקסטיל של רמלה וארץ-ישראל.