הבור תחום ממזרח וממערב בשני קירות (W3 ,W1; איור 2) מאבני גוויל הבנויים ישירות על הקרקע. בין שני הקירות ובתוך הבור, בנויה אומנה שממנה יוצאות שתי קשתות (W2), צפונה ודרומה, מקבילות לקירות 1 ו-3. הקשתות בנויות מאבני גזית והנדבכים שמעליהן בנויים מאבני גוויל. הפן הפנימי של קירות 1 ו-3 והקשתות טויחו בשתי שכבות של טיח הידראולי: שכבה הכוללת מלט אפור מעורב בפחם ומעליה שכבת חומר מלט ורוד הכולל חרסים כתושים. לא התאפשרה חפירת הבור עד לתחתיתו, אך ברבדים העליונים של ההצטברויות (לוקוס 100, עד לעומק של 2 מ') נמצאו שברי כלי חרס וזכוכית מהתקופה הביזנטית (המאות הו'-הז' לסה"נ) וכן שבר קערה עשויה ביד וצמיד זכוכית מהתקופה הממלוכית או העות'מאנית. הקשת הצפונית מעידה על המשכו של בור המים לכיוון צפון, מתחת לכביש. על פי הקימור, שנראה בקצוות העליונים של הקירות, היה הבור מקורה בשני קמרונות חביתיים. ייתכן שהם נהרסו בימי המנדט הבריטי בזמן סלילת הכביש.
על אף היקפה המצומצם של החפירה, ניתן לקבוע כי הבור שימש לאגירת מי גשמים. תוצאות בדיקות פחמן 14 שנעשו לדגימות פחם מהטיח מראות שני טווחי תאריכים מן התקופה הביזנטית: 430–560 לסה"נ (בדיוק של 68%) ו-420–610 לסה"נ (בדיוק של 94%). ייתכן שהבור היה בשימוש גם בתקופות הממלוכית והעות'מאנית (המאות הי"ד-הי"ט לסה"נ).