שכבה IV (התקופה הרומית)

בשטח B נחשפו שרידי מתקן תעשייתי (L201; איור 2). נחפר אגן עגול מטויח (2 מ' קוטר, 1.5 מ' עומק) שדופנותיו דופנו באבני בזלת קטנות וגדולות (עד 0.6 מ' קוטר). האגן טויח מפנים בקפידה בשלוש שכבות טיח (2 ס"מ עובי כל אחת) וברצפתו נמצאה גומה מטויחת (0.3 מ' קוטר, 0.3 מ' עומק). במילוי האגן ועל פני השטח נמצאו שברי כלי חרס ואבני פסיפס לבנות, שייתכן שמקורן בחלקי המתקן שנותרו מחוץ לגבולות החפירה. נפח האגן (מעל 3 מ"ק) מרמז ששימש להפקת מוצר שתפוקתו גבוהה, אך ממה שנחשף אין די כדי להכריע על ייעוד המתקן.
ממצא כלי החרס שנמצא במילוי הבור ובסביבתו כלל קערה מטיפוס כפר חנניה 1B (איור 1:3), וקנקן (איור 2:3) מהתקופה הרומית (המאות הב'–הד' לסה"נ). מכיוון שלא נמצאו ממצאים המאוחרים לתקופה הרומית, אפשר להניח בסבירות גבוהה שהמתקן שימש במהלך תקופה זו.
 
שכבה III (התקופה הביזנטית)
בשטח A נתגלו שרידי בנייה משכבה זו בריבוע A1, בבור בדיקה מתחת מפלסי רצפות המבנה משכבה II (איורים 4, 5: חתך 11). השרידים כוללים קיר (W132; לפחות 3 מ' אורך; 0.6 מ' רוחב) הבנוי אבני גוויל במגוון גדלים שבהן שולב שבר של מזוזה או סף. הקיר נמשך אל מחוץ לגבולות החפירה.
בשל מגבלות שטח החפירה אי-אפשר היה לתארך את שרידי שכבה III, אך מכיוון ששברי כלי חרס מהתקופה הביזנטית נמצאו בהצטברויות מתחת לשרידי שכבה II, נראה כי יש לתארך את שכבה III לתקופה זו. חרסים מהתקופה הביזנטית נמצאו בעיקר בשכבות פני השטח מעל המבנה, ובהם קערות מיובאות ממשפחות LRC ו-ARS (איור 3:3–5), סיר בישול (איור 6:3), קדרה (איור 8:3) ונר (איור 11:3). במפלסי המפולת ובשכבת הצטברות מעל מפלס רצפה (L136) משכבה II נמצאו גם קדרת בישול (איור 7:3), קנקנים (איור 9:3, 10) ונר (איור 12:3).
 
שכבה II (התקופה האסלאמית הקדומה)
לשכבה זו שייכים עיקר השרידים שנחשפו בשטח A. בעומק 0.3 מ' מתחת לפני השטח נחשפו ראשי קירות (0.60.7 מ' רוחב; 0.9 מ' גובה השתמרות לפחות) שחלקם הושתתו מעל שרידי שכבה III ונבנו לרוב משני פנים של אבני גוויל גדולות מבזלת עם מילוי אבנים קטנות ביניהם. השרידים האדריכליים נחלקים למכלול חדרים במזרח (מבנה A; ריבועים A2 ,A1) ושני חללים מרוצפים במערב (מבנה B; ריבוע A4). קירות (W130 ,W111; איור 6) נבנו זה לצד זה בקו התפר בין שני המבנים, ונראה כי שימשו בעת אחת. מבנה B שימש כנראה במתכונתו המקורית בית בד, ולצדו עמד מבנה A שבו מחסנים. המבנים שימשו במהלך תקופה ארוכה למגורים גם לאחר שפסקו לתפקד במתכונתם המקורית. לפי ממצא כלי החרס סביר להניח שהמבנים הוקמו בתקופה האסלאמית הקדומה ושימשו פרק זמן ממושך, לפחות עד התקופה הממלוכית.
מבנה A. מהמבנה המזרחי השתמרו הקיר המערבי (W111), הקיר המזרחי (W121) וקיר הצמוד אליו (W109), וקירות פנימיים אחדים (W140 ,W122 ,W114 ,W110). המבנה מושתת על שרידי שכבה III ונחתם בשרידי רצפה ומפלס חיים של שכבה I. קירות המבנה השתמרו לגובה מרבי של שמונה נדבכים (קיר 111). נחשפו שני קטעי ריצוף אבן: רצפה (L126; לא בתוכנית) שניגשה אל קירות 110 ו-114, ורצפה 136 שמעליה הצטברות (L115) בין קירות 111 ו-122.
במבנה שלושה חדרים מלבניים שרוחבם לא עולה על מטר אחד; אפשר ששימשו מחסנים במבנה גדול יותר. גם אם נניח שאלו חללים תומכים של מבנה עליון, עדיין ניתן היה להשתמש בהם לאחסון בנוחות. מדרום וממזרח להם נחשפו בחלקן יחידות נוספות, כנראה גדולות ורחבות יותר. ביחידה המזרחית ביותר נחשף קיר 109 השונה בבנייתו משאר הקירות במבנה. הקיר בנוי משורת אבנים שטוחות שאליהן הוצמדו אבנים מהוקצעות שהונחו על צדן הארוך (איור 7); אפשר שזהו חלק ממתקן, או אולי מדף ששימש לאחסון.
ממצא כלי החרס ממפלסי הרצפות של המבנה כלל קדרה (איור 13:3) וקנקן (איור 14:3) שנמצאו במפלס רצפת החדר המזרחי (L116) ועוד שני קנקנים (איור 15:3, 16) שנמצאו על רצפה 136 שבחדר המלבני הצמוד; כולם מתוארכים לתקופה האסלאמית הקדומה.
מבנה B. מהמבנה המערבי השתמרו הקירות המזרחי (W130) והמערבי (W129) שביניהם אולם מרוצף (L134). ממערב לקיר 129 נחשף משטח מרוצף נוסף (L138) שאולי שימש חצר. השטח בצפון החפירה נמצא מופרע. רצפת האולם 134 מרוצפת כולה (6 מ' אורך, לפחות 3 מ' רוחב) ובמרכזה נמצא בור (L137). אל קירות 129 ו-130 הוצמדו אומנות בנויות (W123 ,W112) על מפלס התשתית של ריצוף האבן. במפלס הרצפה וצמוד לאומנה 112 נמצא קנקן (איור 17:3) המתוארך לתקופה האסלאמית הקדומה. אומנה או עמוד נוסף נמצא בקו ישר בין אומנות אלו אך בזויות שונה, לכן לא סביר ששימש בסיס לקשת כפולה; אפשר שהוא חלק משרידי שכבה קדומה יותר, או חלק מתשתית המבנה או מתקניו. אבן ששימשה מצע כבישה (איור 8) הוזזה מעט בעת שנפתחו תעלות בדיקה טרם החפירה, אך סביר שמקומה המקורי היה בין האומנות; אפשר שניצבה כך שניקזה את השמן אל בור 137 שבמרכז האולם המרוצף. המכבש מזוהה כטיפוס הבורג בלחץ ישיר. רצפת האבן 138 שבחצר המערבית נחפרה אף היא רק בחלקה. נראה שהייתה במקורה חלק מבית הבד שפעל במקום וחדרי השירות הצמודים אליו. ריבוי הקנקנים במפלסי הרצפות תחת מפולות מאוחרות מאפשר להניח שהיו בשימוש במפלס החיים המקורי של המבנה, ואולי זוהי עדות נוספת לייעודו של המבנה לייצור ואחסון שמן.
ממצא כלי החרס משכבה II אינו אחיד. לצד כלי החרס מהתקופה האסלאמית הקדומה, נמצאו במילויים המאוחרים ובמפולות על רצפות המבנה חרסים מהתקופות הצלבנית והממלוכית. במבנה B, במפלס מעורב מעל רצפת בית הבד, נמצא שבר קערה מזוגגת המתוארכת למאה הי"ב–ראשית המאה הי"ג לסה"נ, שמוצאה בביירות (איור 1:9). במבנה A, תחת רצפת שכבה I, נמצאו שני כלים מקומיים צבועים אדום, קערה (איור 2:9) ופך (איור 3:9), וכן שני סירי בישול צלבניים (המאה הי"ב–ראשית המאה הי"ג לסה"נ) שמוצאם בביירות, שאחד מהם עם סימני זיגוג בצבע חום (איור 4:9, 5). במילוי חתום מתחת למפלס רצפה (L108; איור 5: חתך 2–2) משכבה I נמצאו חרסים מזוגגים המתוארכים למאה הי"ב לסה"נ, והם מאפשרים להציע תארוך זהה גם לקבוצת הכלים המקומיים הצבועים בגווני אדום. לרוב קשה לדייק בתארוך כלים אלה שכן הם היו בשימוש במאה הי"ב אך גם מאוחר יותר, ולכן מקובל לתארכם בכלליות לתקופות הצלבנית–הממלוכית (המאות הי"ב–הט"ו לסה"נ).
 
שכבה I (התקופה הממלוכית)
שרידי הבנייה המצומצמים משכבה זאת מרוכזים בריבוע A2 וכוללים קטע קיר (W124; איורים 5: חתך 2–2; 10, 11) ושרידי ריצוף אבן (L108). קיר 124 שנחשף היישר מתחת לפני הקרקע ושרד לגובה נדבך יחיד נבנה אבני בזלת גדולות. ריצוף אבן 108 נבנה מאבנים גדולות (0.3–0.4 מ' אורך) והושתת מעל קירות 110, 111 ו-130 משכבה II. אבני קיר 130 שולבו בריצוף האבן 108.
מפני השטח ועד מפלס רצפה 134 במבנה B, ועל מפלס רצפה 108 במבנה A, נמצאו שברי כלי חרס רבים מהתקופה הממלוכית, ככל הנראה מאוחרים למאה הי"ג לסה"נ. הממצא כלל קערות מזוגגות: שתי קערות בגווני ירוק (איור 6:9, 7), קערת בישול קפריסאית עם זיגוג חום (איור 8:9), שתי קערות עם זיגוג צהוב על חום (איור 9:9, 10) ובסיס קערת פריט (איור 11:9); נמצאו גם קערות עשויות ביד צבועות אדום (איור 12:9–14). כן נמצאו סירי בישול (איור 1:12, 2), וסירי בישול עשויים ביד (איור 3:12) שעל שפתו של אחד מהם עיטור חרות (איור 4:12). נמצאו כלים נוספים עשויים ביד, כגון אגנים (איור 5:12–7), שמהם אגן עם טביעות מחצלות בבסיסו (איור 6:12) ואגן עם פסי צבע גם בחלקו הפנימי (איור 7:12). נמצאו גם ידית קנקן מעוטרת בפסי צבע (איור 8:12), פך/קנקן עשוי ביד וצבוע אדום (איור 9:12), פך שעליו טביעה מעוגלת (איור 10:12), וספל עשוי מחומר מקומי (איור 11:12).
 
ממצאים נוספים
נמצאו שלושה מטבעות. בשטח A נמצאו שני מטבעות, שמהם זוהה אחד – מטבע ממפלס מופרע בצפון החפירה שתוארך לשנים 364–375 לסה"נ (ר"ע 106080). בשטח B נמצא על פני השטח מטבע (ר"ע 106081) שתוארך לשנים 1382–1384 לסה"נ, מימיו של הסולטן ברקוק בשלטונו הראשון. ממצא המתכת כלל מסמרי ברזל אחדים שנמצאו במפולת מבנה A ותוארכו לתקופה האסלאמית הקדומה (שכבה II). ממצא הזכוכית מועט ומתוארך לתקופות הרומית המאוחרת–הביזנטית, לא מאוחר למאה הז' לסה"נ.
 
לשרידים שנחשפו חשיבות רבה לשחזור תולדות האתר ודגם היישוב בו ובסביבתו. הממצא בשטח B כולל שרידי מתקן תעשייתי וממצא כלי חרס מהתקופה הרומית. יש להניח קיומם של מתקנים נוספים בצד המזרחי של הערוץ, קרוב לשטח החקלאי. נראה שלתקופה הרומית יש לתארך ממצא ייחודי, מחתה עשויה ברונזה שנמצאה לא הרחק מהמצודה (עמית להלן).
בשטח A זוהו שלושה שלבים אדריכליים שלצדם ממצא כלי חרס מארבע תקופות. ניתוח המכלול האדריכלי מאפשר להציע שהשלב העיקרי שייך למכלול בית בד. מבנה זה נחפר רק בחלקו ונחשפו ממנו חדר מתקן הכבישה וחצר צמודה (מבנה B). נראה שהמבנה המערבי (מבנה A) שימש חדרי מחסנים, אולי לאחסון תוצרת מבית הבד.
הממצאים המתוארכים לתקופה הביזנטית נמצאו מפוזרים במילויים ובשכבות קרקע מאוחרות ולכן נראה שאינם מעידים על שלב הקמת המבנה וייעודו המקורי. אפשר שהגיעו ממבנה סמוך או משכבה קדומה. בחפירות שנערכו ליד המעיין (הרשאה מס' 4622-A), לא הרחק מהחפירה, נחשפו בריכות מים שתוארכו אף הן לתקופה הביזנטית, עדות להשתרעות היישוב וכלכלתו בתקופה זו.
ממצא החרסים במפלסי הרצפות ותשתית הרצפה בבית הבד ובחדרים הצמודים לו מאפשר להציע שהמבנה הוקם בתקופה האסלאמית הקדומה. בית הבד מעיד על פרנסת תושבי האתר מגידול זית והפקת שמן. הקנקנים הרבים שנחשפו על הרצפות עשויים לחזק מסקנה זו. משקולות ממתקן בית בד נוסף שפעל בא-טייבה תועדו בסקר (חדשות ארכיאולוגיות 124), אך אינן שייכות לטיפוס המתקן שנחשף בחפירה.
שברי כלי החרס שתחת מפלס רצפת שכבה I תוארכו לתקופה הצלבנית (המאה הי"ב לסה"נ). מספרם המועט והופעתם במילויים מעל מפלסי רצפות שכבה II, לצד חרסים מהתקופה האסלאמית הקדומה, מחזקים את ההערכה שמבנה בית הבד והמבנים הסמוכים לו, אולי בגלל אופן בנייתם, נוצלו בשימוש משני במהלך תקופה זו ולאחריה.
עיקר ממצא כלי החרס מתוארך לתקופה הממלוכית (המאות הי"ב–הי"ד לסה"נ). חרסים המתוארכים לתקופה זו נמצאו בכל חתך החפירה מפני השטח, על רצפת שכבה I ומתחתיה עד מפלס רצפת שכבה II. זהו שלב השימוש האחרון במבנה, לאחר שכבר חדל לשמש בית בד.
 
בחפירה נחשפו מבנים ושרידי יישוב אינטנסיבי מצפון למצודה המזוהה כמבנה מהתקופות הצלבנית והממלוכית. בהנחה שזיהוי זה נכון, נראה שממצאי החפירה מעידים שהיישוב בחלק זה של האתר נמשך ברציפות לכל אורך התקופות הצלבנית והממלוכית ושטחו המיושב הגיע לפחות עד לאזור החפירה, מצפון ליישוב בן זמננו. בחפירה לא נמצאו שרידים מהתקופה העות'מאנית, כאלו תועדו בקרבת המצודה (חדשות ארכיאולוגיות 123). צילומי אוויר של האתר מאמצע המאה הכ' לסה"נ מעידים אף הם שהיישוב מהתקופה העות'מאנית בא-טייבה היה קטן משטחי העתיקות שסביבו והתרכז בעיקר בקרבת מבנה המצודה (חדשות ארכיאולוגיות 124).
  
מחתת קטורת מא-טייבה
דוד עמית
 
בקיץ 2005, בעת עבודות של כלי מכני להסדרת אפיק זרימה של הנחל מטעם רשות ניקוז ירדן דרומי, סמוך לח' חדד, נתגלתה על ידי פקח רשות העתיקות משהור זועבי מחתת קטורת מעוטרת עשויה מברונזה (איורים 13, 14). המחתה נמצאה ללא שום הקשר למבנה או לקבר סמוך ונמסרה לי לפרסום בידי צח הורביץ, ארכיאולוג מחוז הגליל התחתון והעמקים.
המחתה דומה בפרטיה לארבע המחתות (מס' 3–6) שנמצאו במערת האיגרות בנחל חבר (ידין י'. 1963. הממצאים מימי בר-כוכבא במערת האיגרות. ירושלים: 48–60). המחתה מא-טייבה אינה זהה לאף אחד מארבעת הפריטים הללו, כשם שהם שונים זה מזה במידותיהם, בעיטוריהם ובמרכיבים נוספים, אך ניכר בהם ובה שהם שייכים לטיפוס משותף.
 
הכלי מורכב מגוף שצורתו דמוית כף או יעה (ויכונה כך להלן) ומידית שצורתה גליל מאורך שבקצהו הייתה בליטה שהוצמדה לגליל ונשברה. בליטה זו, על פי המקבילות ממערת האיגרות ומאתרים אחרים בעולם הרומי, כללה בחלקה העליון עיטור דמוי עלה ומתחת לו משען דמוי רגל של חיה.
היעה. ליעה צורה טרפזית, קרובה מאוד למלבן, ובכך מתייחדת המחתה מא-טייבה לעומת המחתות ממערת האיגרות שצורתן מלבנית. היעה מוקף משלושה עברים בדפנות מוגבהות ורק הצלע הרביעית, החיצונית, פתוחה ללא דופן. ליעה (14.5 ס"מ אורך, 10–11 ס"מ רוחב) דפנות (1 ס"מ גובה) הנוטות מעט חוצה שלהן שוליים אופקיים, מעין מדפים (1 ס"מ רוחב), המעוטרים בשני חריצים הנמשכים סביב שלוש הדפנות. משטח היעה מעוטר בתשעה עיגולים חד-מרכזיים שנחרטו על פניו בשלוש שורות כמעט סימטריות, הן לרוחבו והן לאורכו. בכל עיגול (1.25 ס"מ קוטר) חרוטים שישה מעגלים וחור עמוק יותר במרכז. על משטח היעה הונחו הגחלים, שאותם מסמלים ככל הנראה תשעת העיגולים הקונצנטריים.
משתי פינות היעה הקרובות אל הידית בולטות כלפי חוץ מעין אוזניים של בעלי חיים (כ-1 ס"מ אורך) שהולחמו בחלקן התחתון בצדו התחתון של היעה וחלקן העליון (האוזן עצמה) קעור ובו קדוח שקע חרוטי (5 מ"מ קוטר עליון, כ-2 מ"מ עומק). על פי מחתה מספר 3 ממערת האיגרות ששרדה בשלמותה, ניתן לדעת שבכל אחד משני השקעים החרוטיים הולחמה רגלו של גביע יצוק. רגל הגביע נשאה את גוף הגביע, מעין מיכל זעיר שלו דפנות אנכיות וקרקעית שטוחה. בגביעים אלה הונחו מיני בשמים שהוזלפו מדי פעם על הגחלים וכך נוצר עשן הקטורת הריחני.
בחלקו התחתון של היעה, סמוך לפינות, הותקנו ארבע רגליים מעוגלות דמויות מסמרים קצרים (כ-4 מ"מ אורך).
תחתית היעה חוזקה מבחוץ כלפי מטה בשני פסים מעובים, האחד – לאורכה, באמצע, והשני – לרוחבה, צמוד לשפתה הפתוחה. הפסים (0.5–0.6 ס"מ רוחב) בולטים מטה כדי כ-1 מ"מ.
במדרגה הקרובה לידית שבתחתית היעה, בין אוזן אחת לשנייה ואף מתחת לאוזניים עצמן, נמרח מילוי טין (?) אפור שרק מעט שרד ממנו (ר' להלן).
הידית. הידית הגלילית עשויה צינור ברונזה (10.5 ס"מ אורך, ללא הבליטה המעוטרת; 2.4 ס"מ קוטר), שנעשה בריקוע, חריץ (כ-1 ס"מ רוחב) הושאר לכל אורך תחתיתו. לחיזוק המגע בין היעה לידית הותקן בנקודת החיבור שביניהם מעין תפס השקוע בחלקו התחתון במילוי האפור ואינו נראה. בחלקו העליון, החשוף, של התפס הוא מתפצל לשניים בצורת האות V ומולחם לתחתית היעה.
הצינור עוטר בשלושה חישוקים (1 מ"מ רוחב, 1 מ"מ עובי), אחד סמוך ליעה, שני – האמצעי – בשליש הקרוב לקצה הצינור, ושלישי – בקצה הצינור, צמוד ללוחית טרפזית (2.3×3.0–3.2 ס"מ) שאליה הולחמה הבליטה המעוטרת ורגל משען, שנשברו כאמור.
חלל הצינור, וכאמור אף המדרגה בתחתית היעה הקרובה אליו, מולאו בטין(?) אפור ששימש חומר מבודד, ככל הנראה כדי לאפשר החזקת הידית ביד אדם ושימוש במחתה. אורך הידית השפיע על המאמץ הנדרש מהמשתמש בה; במחתות ממערת האיגרות אורך הידיות 11.4–18.5 ס"מ. משום כך אנו מוצאים בספרות חז"ל שכדי להקל על הכוהן הגדול את עבודתו ביום הכיפורים, שבו הייתה לו עבודה רבה בעודו צם, האריכו את ידית המחתה ביום זה: "בכל יום היתה ידה (=של המחתה) קצרה והיום (=יום הכיפורים) ארוכה" (ירושלמי, יומא ד,ד [מא, ע"ג–ע"ד]).
 
בדוח על המחתות ממערת האיגרות, הביא ידין מקבילות מארץ ישראל ומאתרים בעולם הרומי, בהם גם פומפיי והרקולניאום. בעיקר על סמך הממצא משתי ערים אלו, שחרבו בשנת 79 לסה"נ, וממערת האיגרות שהממצא בה מימי מרד בר כוכבא, ניתן לתארך את מרבית מחתות הקטורת מטיפוס זה, שכונה כנראה batillum או vatillum, למאות הא'–הב' לסה"נ. ידין טען כי אף שהמחתה כלולה בעיטורים השכיחים באמנות היהודית, עם המנורה, הלולב והאתרוג, אין ספק שמוצאן של המחתות מהטיפוס הנדון כאן אינו יהודי וכי הן שייכות לפולחן היווני והרומי ולימים גם הנוצרי.
בחמישים השנים שחלפו מאז שידין קבע את מסקנותיו, נתגלו מחתות אחדות מברונזה ומברזל בחפירות ארכיאולוגיות באתרים יהודיים מהתקופה הרומית הקדומה. ראויה לציון מחתת ברונזה מהטיפוס הנדון מחורבת פתורה הסמוכה לקריית גת דהיום ומחתת ברזל מטיפוס אחר מחורבת בורנאט שממזרח ללוד – שני יישובים כפריים למן ימי הבית השני ועד מרד בר כוכבא (מחתות אלו עתידות להתפרסם על ידי המחבר). ממצאים אלה מערערים על מסקנותיו של ידין ומעלים אפשרות הדורשת דיון נוסף, נרחב יותר, שגם היהודים השתמשו במחתות קטורת בתקופה הנדונה, אם לצורכי פולחן ואם לשימושים מעשיים יותר. מאחר שהמחתה מא-טייבה נמצאה ללא הקשר ארכיאולוגי ברור, אין לדעת אם הייתה בשימוש יהודי או נוכרי.