היישוב בגבעת רם לפני התקופה החשמונאית

ראשית היישוב בגבעת רם בתקופת הברזל, כפי שמעידים חרסים מהמאות הח'–הז' לפסה"נ ושבר צלמית זואומורפית שנמצאו על הסלע בכמה ריבועי חפירה. שרידים מתקופה זו, בהם קירות וחרסים מהמאות הח'–הז' לפסה"נ נתגלו גם בחפירות גולדפוס וארובס. מערת קבורה חצובה מתקופת הברזל נחשפה במדרון המערבי של הגבעה (רישיון מס' 10/1956-&).
מעל הסלע התגלו גם חרסים מן התקופה הפרסית המעידים על נוכחות באתר גם בתקופה זו. בין הממצאים מטבע פלשת ושני מטבעות 'יהד' האופייניים למנהל פחוות יהודה בירושלים. ממצאים מן התקופה הפרסית נמצאו גם בחפירות גולדפוס וארובס.
 
שכבה VIII: התקופה החשמונאית (150–37 לפסה"נ)
השרידים האדריכליים הקדומים ביותר הם מן התקופה החשמונאית, ונחשפו בעומק לא רב (מסנטימטרים ספורים עד 1.5 מ' עומק). בשרידים מתקני מים (L451 ,L450), כבשן קרמיקה וקירות תמך ארוכים. ממצאים אלה הם המשך המכלול שנחשף בחפירות אבי-יונה בראש הגבעה, כ-100 מ' מצפון-מערב.
במקורו היה הכבשן החשמונאי מבנה כיפתי המחולק לשתי קומות. הקומה התחתונה הייתה תת-קרקעית ושימשה להסקה, והקומה העליונה שימשה לצריפה. שרדו ממנו חלקו התחתון של פתח ההסקה, קטעים מהקיר ההיקפי של קומת ההסקה ויסוד גרם המדרגות, שהוביל לקומת הצריפה. קומת ההסקה נבנתה מאבני שדה גדולות שהונחו כנגד דופנותיו של שקע חפור, המוקף טרשים גבוהים. הכבשן המשיך לשמש גם בתקופה הרומית הקדומה.
ממזרח לכבשן נבנו קירות תמך שנועדו לתיחום השטח שאליו הושלכה פסולת הכבשנים; איור 3). הקירות נשתמרו בזכות פסולת הכבשן שנערמה ביניהם והורבדה על הטרשים. בפסולת זו, נמצאו חרסים, לבני בוץ, טין שרוף ואבנים שרופות שפורקו מכיפות הכבשנים. מטיפוסי החרסים בפסולת הכבשן עולה כי נצרפו בו בעיקר כלי בישול וקנקנים. האבנים השרופות מעידות על שיפוצו של הכבשן מעת לעת והחלפת כיפתו במידת הצורך.
 
שכבות VI ,VII: התקופה הרומית הקדומה (37 לפסה"נ–70 לסה"נ)
בשכבות מן התקופה הרומית הקדומה נחשפו מתקנים ששימשו בכל שלבי הייצור של כלי החרס. במתקנים מאגרים תת-קרקעיים לאיסוף מי גשמים, בריכות מדורגות לסינון חומר, לערבובו ולהשרייתו (לדוגמה L449 באיור 2), בריכת אידוי רדודה לייבוש הטין (L511) ומערה תת-קרקעית לאחסון הטין ולייצור כלי חרס (L496). סמוך למתקנים הללו נמצאו כבשני צריפה
(לדוגמה L280 באיור 2), מבני שירות ומחסן לתוצרת המוגמרת. כמו כן נמצאו שכבות עבות של פסולת ייצור שהכילו אלפי כלי בישול שנפגמו בעת צריפתם (L363; איור 4). דומה שלכל כבשן הייתה לפחות מערכת אחת של בריכות שיקוע מדורגות להכנת טין (איור 5).
עבודת הקדר נעשתה במערה תת-קרקעית חצובה מתחת למבנה אבן, במפלס נמוך מבריכות המים ומכבשני הצריפה (איור 6). שברי מעגלות, לוחות מבזלת וערימות חוואר לבנבן וטין חום-כהה נמצאו על רצפת המערה שנחצבו בה שקעים לגלגל הנעה ולגלגל תנופה שחובר לאבניים. נראה כי הכלים נעשו על ידי קדר מיומן, שנעזר בשוליה להפעלת גלגל ההנעה שסובב את האובניים. הקדר ישב על ספסל אבן נמוך והיה חופשי ליצור בחומר מבלי לסובב את האבניים. נראה שבתום הכנתם הונחו הכלים על כנים פחוסים – טבעות חרס עבות ושטוחות, שנוצרו באתר ונצרפו בכבשניו. ייתכן שכני החרס שימשו מעמדים גם בתהליך הייצר של כלי הבישול.
כבשן 280 (איור 7) נבנה במפלס גבוה מהמערה בתוך שקע טבעי שהוגדל (2–4 מ' קוטר, 2 מ' עומק). כנגד דופנות השקע נבנה קיר עגול (W82) משתי שורות של אבני שדה. בשורה החיצונית אבנים גדולות ובשורה הפנימית אבנים קטנות ושטוחות. הפן הפנימי של הקירות צופה בלבני בוץ. קיר הקמרון של הכבשן (W72) השתמר לחלק מגובהו. במרכז קומת ההסקה נבנה עמוד מאורך דמוי לשון (W84), שתמך בתקרת הקומה התחתונה. בתחתית הקומה הותקן פתח ההסקה וישירות מעליו פתח לקומת הצריפה שדרכו הכניסו והוציאו את הכלים המיועדים לצריפה. חלל סגלגל חצוב בקדמת הכבשן (L497) שימש לריכוז חומרי הבערה ולפינוי פסולת הבערה. נמצאו בו אפר שחור וחרסים שרופים מן התקופה הרומית הקדומה, עדות לצריפה האחרונה בכבשן. במרכזו נמצאה אבן מלבנית שרופה, שמידותיה, התואמות לפתח ההסקה, מעידות כי שימשה לחתימת הפתח בשלב הסופי של הבערה. באחד הכבשנים שרד גרם מדרגות מאבן, שהוביל מקומת ההסקה אל חלקה החיצוני של קומת הצריפה ונועד לתפעול הכבשן בזמן הצריפה.
סמוך לכבשנים נחשף מבנה צר וארוך, וייתכן שהוא שימש לאחסון כלי החרס טרם מכירתם. במבנה נחשפו כמה רצפות זו מעל זו, והן מעידות על שימוש בו בתקופה ההרודיאנית, בימי שלטון הנציבים ובין המרד הגדול למרד בר-כוכבא.
בשכבה VI הצטמצמה פעילותו של בית היוצר. מבנה ציבורי גדול (L441), שמהותו אינה ברורה נבנה על שטח הייצור וגרם לביטולם של אחד הכבשנים (L280), של מערכת הבריכות הסמוכה לו (L454 ,L449) ושל בריכת האידוי שלצדו (L511).
 
בית היוצר פעל ברצף יותר מ-170 שנה, מימי הממלכה החשמונאית ועד לחורבן בית המקדש. ממצאים רבים שנחשפו בחפירה מעידים על זהותם היהודית של הקדרים, בהם מקווה טהרה ששימש את הקדרים והבטיח את טהרתם ואת טהרת כלי החרס, שברי ספלי מידה וקערות מאבן גיר רכה, ידיות קנקנים שעליהן טביעות 'ירשלם' ו'יהד' האופייניות לאזור יהודה בתקופה החשמונאית, כתובות ושמות עבריים שנחרתו על כני חרס טרם צריפתם, ומאות מטבעות של המלכים החשמונאים, של שליטי בית הורדוס ושל הנציבים הרומיים. מטבעות השנה השנייה והשלישית למרד הגדול ברומאים מעידים שייצור כלי החרס נמשך עד ערב החורבן.
 
שכבה V: בין המרידות (70–132 לסה"נ)
כיבוש ירושלים וחורבן בית המקדש לא סתמו את הגולל על ייצור כלי החרס באתר. דומה שלאחר דיכוי המרד שב בית היוצר לפעילות. עדויות לכך נראות בשיפוץ מקווה הטהרה ובהמשך השימוש ברוב המכלולים הארכיטקטוניים, לרבות בריכות המים, מבני השירות ואחד הכבשנים (L151a; איור 8). הייצור בתקופה זו התמקד בלבנים, בצינורות, ברעפים ובכלי חרס האופייניים ללגיון. מרבית הקרמיקה שיוצרה בשלב זה נשאה אופי צבאי אם כי לא נתגלו טביעות חותם של הלגיון העשירי.
 
שכבות III ,IV: תקופת פעילות הלגיון הרומי העשירי (המאות הב'–הג' לסה"נ)
בשכבה IV הועבר מקום הייצור צפונה (לאזור בנייני האומה), ובשטח החפירה נבנה מבנה מסיבי גדול ממדים (L521), שרק חלקים קטנים ממנו נחשפו. צפונה ממנו נחשפו יסודותיו של מבנה קבורה מלבני הבנוי אבני גזית, שבמרכזו שוקת קבורה חצובה. מאגרי המים מן התקופות הקדומות המשיכו לשמש.
לעומת זאת הכבשנים הוצאו מכלל שימוש ובית היוצר נקבר תחת פסולת הלגיון. בכך הסתיימה נוכחות יהודית בת כמאתיים שנים בשטח גבעת רם. החרסים והמטבעות מעידים על נוכחות הלגיון באתר לפחות עד המאה הג' לסה"נ. סמוך לעזיבתו של הלגיון (שכבה III) נסתמו כל בריכות המים בעפר, באבנים, בכלי חרס וברעפים, הנושאים בחלקם את טביעות החותם של הלגיון.
 
שכבה II: התקופות הרומית המאוחרת והביזנטית (המאות הג'–הח' לסה"נ)
לאחר עזיבת הלגיון העשירי פורק המבנה המסיבי (L521) ויסודותיו שימשו תשתית לגת מלבנית גדולה ובה שני בורות איגום (L122 ,L121; איור 9) שנבנתה בסוף התקופה הרומית המאוחרת. שלב מאוחר בגת מלמד כי המשיכה לשמש אף בתקופה הביזנטית. נראה שבתקופה זו היא שירתה את המנזר הסמוך שהוקם זמן מה לאחר שהלגיון נטש את האתר.
 
שכבה I: התקופה העות'מאנית
השטח נוצל לחקלאות ונבנו מדרגות עיבוד חקלאיות ששירתו את הכפרים ליפתא, שיח' באדר ודיר יאסין.
 
ממצאי החפירה מאירים את עברה של ירושלים בכלל ואת טכנולוגיית ייצור כלי החרס בסביבות העיר בפרט. נראה שבית היוצר, שהעדויות לראשית פעילותו נראות כבר בראשית המאה הא' לפסה"נ, סיפק כלי חרס, ובעיקר כלי בישול, לירושלים וליישובי הסביבה לפחות עד שנת 70 לסה"נ. לאחר חורבן הבית השני התחדש ייצור כלי החרס באתר, אולם אופיו השתנה והוא נועד לספק את צורכי הצבא הרומי. בתקופה הביזנטית הפך האתר ממרכז לייצור כלי חרס למתחם נזירי חקלאי, והוא המשיך להיות חקלאי באופיו עד שנת 1948.